29.12.2009

מעללי פרדיננד השני

טוב, הגיע הזמן שאכתוב עליו ואוציא את מערכת היחסים שלנו אל אוויר העולם.
כן- פרדיננד השני, אני מדברת עליך (מה שחשוב זה שאתה לא יודע שאני מדברת עליך, כי אתה לא יודע על קיומו של הבלוג הזה).

מי זה פרדיננד השני (שם בדוי, אל דאגה), אתם שואלים? אה, שאלה מצוינת. סיפור שהיה, כך היה:

אני עולה מידיי בוקר על קו 25, יורדת במונטיפיורי וצועדת לי על שבזי עד המשרד.
פרדיננד, מצידו, יוצא כל בוקר מהדירה שלו, שממוקמת ליד המשרד שלי, ועולה את שבזי לעבר המשרד שלו שממוקם אי שם ב-'לא רלוונטי'.
כך, כמעט כל בוקר, אני ופרדיננד חולפים זה על פני זו, מזה כמה חודשים.

בשלב הראשון לא שמתי לב אליו. בחורה אדישה שכמותי, ועוד ב-9 בבוקר, מי בכלל רואה מה מימיני ומשמאלי.
בשלב השני- שמתי לב אליו. אבל רק הבחנתי שיש בחור שעובר על פני כמעט כל בוקר. זה הכל.
שלב שלישי- הי! הבחור הזה די גבוה.
שלב רביעי – הוא חמוד?
שלב חמישי- לא, הוא לא.
שלב שישי- כן, הוא דווקא כן.
שלב שביעי – האם אני אראה אותו הבוקר? האם אני אראה אותו הבוקר? האם אני אראה אותו הבוקר?
שלב שמיני- טוב, ליעד, תפסיקי להיות אדישה כל כך, שמת לב שהוא בוחן אותך, למה שלא תחייכי אליו במקום להמשיך ללכת בסנוביות ולהתעלם מקיומו?
שלב תשיעי- לעזאזל, שוב עברתי על פניו בסנוביות והתעלמתי מקיומו
שלב עשירי עד עשרים ושתיים – ראה ערך שלב תשיעי

ואז, זה קרה. יצאתי מהמשרד בסוף יום העבודה והלכתי לכיוון שבזי, כשלפתע מישהו מתוך מכונית חונה נופף לי לשלום. לא זיהיתי מי זה, אז עשיתי דבר מאוד טיפוסי לי: נופפתי בחזרה ופשוט המשכתי ללכת. איזה מן דבר מוזר לעשות.

הבחור יצא מהמכונית: "הי"
הסתובבתי והופתעתי לראות שזה הבחור ה"חמוד-לא הוא לא-כן הוא כן" שלי.
"הי"
"איך קוראים לך?" שאל בעוד הוא צועד איתי. "ליעד"
"את עובדת כאן?" "כן, במשרד פרסום"
"מה את עושה?" "קופירייטרית" "אז את יצירתית?" "אני מאוד מקווה, אחרת אני במקצוע הלא נכון".
"טוב" הוא עצר. כנראה שכאן הוא גר. "איך אמרת שקוראים לך שוב?"
"ליעד"
"ליעד. טוב..." "אז בי" "בי". והמשכתי בדרכי.
אפילו לא שאלתי אותו איך קוראים לו. אני זונה.

הוא פשוט תפס אותי לא מוכנה! ומנגנון החוסר שיתוף פעולה פרץ ממני החוצה. לעזאזל איתך, מנגנון!
לא נורא, בפעם הבאה שאראה אותו אשאל איך קוראים לו.

למחרת בבוקר פרדיננד צעד לקראתי ואני מילאתי את הבטחתי ושאלתי לשמו.
"אני פרדיננד השני" הוא לחץ לי את היד. גבירותיי ורבותי: אכזבה. לחיצת יד רופסת במיוחד. אך לא ניתן לזה לשבור אותנו, נכון?
ניהלנו עוד דיאלוג קצר וחסר משמעות וכל אחד המשיך בדרכו.

בוקר למחרת שוב ראיתי אותו. אמרתי לו "הי" ורק אחרי שהוא חלף על פני הוא אמר לפתע:
"כל בוקר שאני רואה אותך הוא בוקר טוב" או משהו כזה.. לא זוכרת את הניסוח המדויק. חייכתי ופלטתי "אני שמחה לשמוע" או משהו מפגר דומה.
אין ספק שהיחסים שלי ושל פרדיננד השני עלו מדרגה.

מאז אותו בוקר, בכל פעם שאני רואה אותו הוא אומר לי משהו אחר. ביום גשום אחד הוא לעג על המטריה שלי (היא קטנה מידיי לטענתו), ביום אחר קיבלתי מחמאה על הלבוש (יפה ה.. צעיף שלך), בחנוכה נשאלתי האם אכלתי סופגנייה, ופעם אחת אפילו שוחחנו היכן אני גרה והיכן הוא עובד, ולרוב אנחנו סתם מחייכים ומאחלים בוקר טוב אחד לשני.

והנה מגיעה ההתוודות: פרדיננד הפך לאובססיה קלה. האם אני אראה אותו הבוקר? האם הוא מוצא חן בעיניי? עד כמה הוא מוצא חן בעיניי? ומתי, מתי כבר תשאל אותי אם אני רוצה לצאת איתך??!
ואז נרקמה תיאוריה, בעזרתה האדיבה של איריס (ושל אביטל גיסתי): פרדיננד השני פשוט תפוס. יש לו חברה, מאהבת, ידועה בציבור, או אולי הוא בכלל נשוי, לאישה בשם ציפה דריפה יאמפמפוני.
אחרת אין הסבר למה הגבר הזה, עם אחלה כפות ידיים ממה שהספקתי לקלוט, לא עושה צעד נוסף לעבר הבחורה שהופכת כל בוקר שלו לבוקר טוב.

אני יודעת מה אתם עומדים להגיד, תנו לי להקדים אתכם: החלטתי אני ללבוש את המכנסיים בבית ופשוט לשאול אותו מתי הוא מתכנן להזמין אותי לשתות משהו. אם ההר לא בא אל מוחמד...

וזהו. הנה אנחנו כאן. בתקווה שמחר אראה אותו ואשאל אותו את השאלה, אז סוף סוף נצא לדייט שבו אגלה שהוא בכלל לא היה שווה את כל זה (סתם, בלי פסימיות), או שהוא יגיד לי שהוא נשוי עם 3 ילדים, and that's that.


נ.ב. אני התנהגתי כבחורה טיפוסית, שפכתי בפניכם את כל מעללי פרדיננד השני, ומן הסתם שגם כל החברות שלי יודעות על קיומו. אך האם פרדיננד, מצידו, משקיע בי כל כך הרבה אנרגיות? האם הוא סיפר לאחד החברים שלו על הבחורה שעוברת על פניו כל בוקר? משום מה, ככה בהימור מטורף וחסר כל בסיס, אני אנחש שהתשובה היא 'לא'.