ליעד:
אני מניחה שיש ספר אקסיות עם אלפי חוקים של עשה ואל תעשה, אך אינני מודעת אליהם, וגם לא אכפת לי מהם יותר מידיי.
לאחרונה, חוויתי שוב את נפלאות הפייסבוק כאשר חיכתה לי הודעה שנפתחה כך:
"אממ קצת מוזר אבל הגעתי לבלוג שלך דרך אקס שלך, שעכשיו הוא גם אקס שלי. אולי בעצם לא הייתי צריכה להגיד את זה אבל, נוו מילא. יש לנו משהו משותף :) אני יודעת שזה כיף לשמוע דברים כאלה אז רק רציתי להגיד לך שהבלוג שלכן אדיר ממש. אני ממש נהנית לקרוא אותו. אני אומנם לא מהמגיבות אבל כן חשבתי לפרגן בפרטי. בכל מקרה, יש לך ממש כישרון."
קוראים לה מור. עניתי לה, התכתבנו על הבלוג ועל האקס המדובר וכך השיחה הפייסבוקית התגלגלה והמשיכה לה לאורך כל היום. עכשיו, בטח בספר החוקים של האקסיות כתוב בדיו אדום בוהק "על אקסית לעולם לא להיפגש עם אקסית אחרת מרצון", אך כמו שציינתי- לא קראתי את רב המכר, וכנראה שגם היא לא, ולכן לאחר שיחה כיפית ומעניינת החלטנו שאנחנו חייבות להיפגש.
וכך היה. שישי בצהריים, יום יפה, ליעד ואקסית של אקס שלה שותות קפה.
חשוב לציין- אני לא ראיתי את אותו אקס (נקרא לו נחום) מאז שנפרדנו, שזה כבר מעל שנה.
ישבנו מור ואני ודיברנו על העבודה שלנו, על הבלוג וגם על נחום, מן הסתם. כשלפתע, בלי אזהרה מוקדמת, מור גמגמה: "מדברים על החמור". הרמתי את ראשי ואכן, בצומת, נשען נחום על האופניים שלו וחיכה שיתחלף האור ברמזור לירוק. למזלנו, הוא לא יכול היה לראות אותנו.
בואו נתעכב על זה שנייה- לא ראיתי אותו מעל שנה וביום שאני נפגשת עם האקסית שלו אני צופה בו מעבר לכביש. חזרו אחרי: אין דברים כאלה.
"מור, אני חייבת להגיד לו שלום. לא ראיתי אותו כל כך הרבה זמן, אני בטח לא אראה אותו- אנחנו אף פעם לא נתקלים אחד בשני. אני חייבת!"
אני יודעת שזה קצת מטומטם מצדי, אבל עבר המון זמן והנה בחור שהיה חלק חשוב מחיי עובר מולי ברחוב. העובדה שאקסית שלו יושבת לידי לא עצרה אותי מלהרים את התחת שלי מהכיסא. הלכתי לכיוונו ונפנפתי לו. התחבקנו, דיברנו קצת, התעדכנו והוא הציע שנשב איפשהו. "אני לא יכולה, חברה שלי מחכה לי" (אמא אמרה ששקרים לבנים מותר!) וכך נפרדנו וחזרתי למור.
צחקנו מהאירוע הנדיר שהתרחש ברגע זה ועברנו לדבר על נושא אחר. ואז, נופף לי בחור שעבר ברחוב. הוא היה לי מוכר, נופפתי בחזרה, ותוך שמור מסתובבת לראות למי אני מנופפת, נזכרתי מי זה. אך היה מאוחר מידיי. מור הסתובבה, והבחור קלט אותה והאדים.
הוא חבר טוב של נחום, והוא הביט בשתי אקסיות שלו יושבות להן יחדיו.
"מור....? אמממ... היי... מה... טוב, ביי" והוא התרחק במהירות מהמקום. אני ומור בהינו אחת בשנייה בהלם.
מרפי, ידידנו הטוב, הוא בחור עם חוש הומור מעוות.
אחרי שאני ומור דיברנו ודיברנו על כמה ביש מזל (אך עם זאת מצחיק ביותר) כל העניין, נפרדנו כל אחת לדרכה, תוהות מי תשמע מנחום קודם. וכך הסתיימה לה פגישת האקסיות.
כמו שחשבנו, גם אני וגם מור קיבלנו סמס זועם ומבולבל מנחום אחרי כחצי שעה. מאז שלושתנו מנהלים מערכת יחסים פתוחה, מתכננים לעבור לארה"ב ולהפוך למורמונים
מור:
מי שאמר "אני מעדיף להיות בר מזל, מאשר להיות אדם טוב" היה בעל הבנה עמוקה במשמעות החיים. אנשים פוחדים להתמודד עם העובדה שחלק גדול מהחיים תלוי במזל. ממש מפחיד לחשוב שכל-כך הרבה נמצא מחוץ לשליטה שלנו. יש רגעים במשחק טניס, כאשר הכדור פוגע בקצה העליון של הרשת, ולשבריר שנייה הכדור יכול לעבור לצד של היריב או לצד שלך. עם קצת מזל, הכדור יעבור לצד של היריב ואז אתה מנצח. ואולי לא, ואז אתה מפסיד.
האקס של ליעד הוא גם האקס שלי. דרך מצחיקה להכיר חברה חדשה. אז נכון, אני לוקחת את האשמה. אפשר לומר שהבאתי את זה על עצמי. הבלוג של ליעד שבה אותי, החבר זרק אותי ולא ראיתי סיבה שתמנע ממני לדבר עם ליעד (לחשוב מור!! לחשוב לפני שאת עושה משהו!). ככה הכרתי לי חברה חדשה וקבענו להיפגש. כי אקס או לא אקס, יש בלוג לדבר עליו.
אז נפגשנו לקפה בת"א. אפשר לומר שזה היה יום רגיל למדיי, השמש חייכה אלי, החניה התפנתה בדיוק בשנייה שהגעתי. לא יכולתי לבקש יותר.
בעוד אני וליעד משוחחות על דברים ברומו של עולם, הייתי חייבת לעשות לה הכרות עם הקארמה שלי:
אני לא תל אביבית. עדיין לא לפחות (מישהו שמע על דירה שמתפנה בקרוב?), ובפעמים המעטות שכן יוצא לי להגיע לתל אביב אני זוכה למפגש קצרצר עם נחום, או עם אחד החברים של נחום, או עם כולם יחדיו. לפעמים אני מצליחה להתחמק, לפעמים זה מאוחר מדיי.
איכשהו, זה נורא שעשע את ליעד. נראה לי שהיא לא לגמרי האמינה בקארמה שלי עד שזה התרחש מול עיניה.
עברה לי בלב איזה מחשבה שאולי גם הפעם זה יקרה, וישבור את שיא המבוכה.
ואז הבחור נוסע לו על אופניים, חוזר מהים.
ליעד! תשלטי בעצמך!!! אבל לא, ליעד חייבת להגיד שלום. נו טוב. אני אשתה את הקפה שלי בשקט והבטן תתהפך לי עד שהוא ימשיך לנסוע והרגל לא תפסיק לרקוע . תחזרי כבר!!!
צירוף מקרים הזוי, לא ככה? אבל הקארמה שלי רק התחילה להתחמם.
כשליעד אומרת שלום לעובר אורח ברחוב, משהו בבטן אומר לי לא להסתובב. וליעד קצת איטית אפשר להגיד ואני.. סקרנית? (הסקרנות הרגה את החתול, אה?). תוך כדי סיבוב אני רואה את ליעד מתחילה להסמיק. ואז אני רואה! חבר של נחום מולי, מול שתינו.
אני לא יודעת מה היה יותר אדום, הפרצוף שלו או החולצה שהוא לבש.
"אז מה עכשיו ליעד? הוא בטוח יתקשר אליך. אליי? מה פתאום שהוא יתקשר אליי? איתי הוא לא ירצה לדבר בחיים. טוב, נחכה ונראה"
כשהגעתי הביתה כבר חיכתה לי הודעה בפלאפון שדורשת הסבר ומיועדת לשתינו. אני נמנעתי והנחתי לליעד להיות אחראית על ההסברים.
איי... גברים.
לא, נחום, אין לנו תוכנית לנקום בך, ואין לנו איזה רכילות מעניינת מדיי לחלוק עליך. שתינו חולקות הרבה דברים במשותף בנוסף אליך.
נו.. ואני חשבתי שנשים פרנואידיות.
