גילוי נאות: לאמא שלי יש בוטיק בגדים. אני גאה להיות ביתה של אישה שחיה, נושמת וחולמת אופנה 24 שעות, 7 ימים בשבוע. כך שאני מאוד אוהבת ומודעת לאופנה שמסביבי ומאוד מעריכה אנשים שמתלבשים טוב (עזבו אתכם מההתחממות הגלובלית, בוא נדבר על בגדים!).
הבעיה היא, שבעוד שאמא שלי היא האישה הכל יכולה, נראית מעולה, מתלבשת מדהים, מתאבזרת נפלא ובעלת אוסף נעליים מעורר זקפה- אני חוששת לחבוש את הכובע המוזר שיש לכל אחת מאיתנו בארון. לפני כשנתיים עשיתי טעות איומה והגעתי איתו למשרד בו עבדתי. לאחר כחצי שעה של מבטים, לחשושים ואצבעות מונפות הורדתי את הכובע בבושת פנים והוא לא חזר לקודקודי מעולם. כי אין מה לעשות, לכולנו (חוץ מאמא שלי), אכפת מה יגידו השכנים. ובישראל כמו בישראל, תמיד יהיה לשכנים מה להגיד.
כל מי שמגלגל עכשיו עיניים בזלזול ומסנן לעצמו "למי אכפת מה אנשים לובשים", תנסו להסתובב פעם במילנו. אתם תרגישו נפלא. כל הנשים נראות מדהים, כל הגברים נראים מדהים, לעזאזל- כל הכלבים נראים מדהים. וזה משנה הכל. הרבה יותר כיף להסתובב ברחוב, הרבה יותר כיף להביט ימינה ושמאלה, והרבה הרבה יותר כיף לדעת שהגבר שזרוק לו סוודר ירוק על הכתפיים לא גיי.
ושם, בדיוק בין הבוטיק של בוטגה וונטה לסניף הראשי של ארמאני אני נכנסת כל פעם למלכוד 22: מצד אחד, אני מעיפה מבט קצר על הלבוש שלי, נחרדת ומייד רצה לחנות הקרובה ומצטיידת בשמלה בת זונה ומגפיים על עקב 9 ס"מ.
ומצד שני... אני חוזרת לארץ. ובעוד שבמילנו בחורה בגובה 1.74 שהולכת על עקבים הוא מראה נפוץ, כאן אני הופכת לגוליבר בממלכת הישראלים הגמדים ומשליכה את הנעליים לקצה המרוחק ביותר שבארון, יחד עם הכובעים המוזרים של כל נשות ישראל.
