לפני כשנה נכנסתי גם אני לסטטיסטיקה והפכתי למובטלת.
פעם בשבוע, ביום שלישי בין השעות 08:00 ל-10:00, הייתי צריכה להתייצב בלשכת התעסוקה בעמדה 29, שם הופקדתי בידיה של דבורה.
דבורה אהבה לשחק אותה קשה להשגה, והדרך אליה תמיד הייתה עמוסה במכשולים; בכל פעם שהגעתי ללשכה, הייתי צריכה לרשום את שמי על דף שנמצא ליד העמדה, ולברר מי נמצא בתור לפני.
"מי זה דודו??" צעקתי פעם אחת במלוא גרוני. השתרר שקט וכולם נעצו בי מבטים. אחרי כמה שניות של דממה מביכה ניסיתי לדמיין את כולם ערומים וצעקתי שוב, ביתר נחישות: "יש פה מישהו בשם דודו?" גבר משופם (דודו? דודו זר? הייתכן?) הרים את עיניו מהרצפה ומלמל "אני". הללויה, האבדה נמצאה. עכשיו אני יכולה לשבת ולצפות מהצד באנשים היסטרים מנסים לברר לאיזו עמדה הם צריכים לגשת ואיך הם יודעים מתי מגיע תורם.
עכשיו, אני יודעת מה אתם חושבים: "למה אין מספרים כמו בדואר? למה הם לא דואגים לתור מסודר? למה האיילות בוכות רק בלילות?" לצערי, אין לי תשובות.
תורו של דודו הגיע במהרה, ואני נכנסתי אחריו. דבורה הרימה עין אחת לעברי, בזמן שעינה השניה בחנה את פנקס התעסוקה שהגשתי לה. היא תקתקה במחשב ומיד הפנתה אלי מבט מודאג:
"היום אני צריכה להתחיל להפנות אותך לכל סוג עבודה, לא רק בתחום שלך".
כן, הימים הטובים נגמרו. קדימה דבורה, אני מוכנה! מה גזר הדין? ממיינת ברגים? אורזת קופסאות? מזכירה למנכ"ל? מזכירה למזכירה של המנכ"ל? מזכירה אלקטרונית? מה שזה לא יהיה, אני מסרבת לחבוש כובע מתכת צהוב. מסרבת!
דבורה קטעה את מחשבותיי המצמררות:
"נמשוך את זה עוד שבוע" אמרה וחתמה בפנקס.
"דבורה! אני אוהבת אותך!" רציתי להגיד, אך יצא לי רק "תודה" רגיל ומסורתי.
לאחר קצת מעל חודש ימים מצאתי עבודה, בכוחות עצמי, ונופפתי לעתיד שלי במפעל הברגים לשלום.
