19.9.2010

5 סיבות למה הפסקתי ללכת לגלינה, לגוסיפ, לגזוז, ולעוד כמה מקומות שלאו דווקא מתחילים באות ג'

1. כי האבקות מרפקים זה לא ענף ספורט שאני מעוניינת לקחת בו חלק
אם תרשו לי להשתחצן רגע, אני דווקא די טובה בתקיעת ודחיפת מרפקים. תעיד על כך התקופה הסוערת בחיי בה זרקתי מרפקים לכל עבר בלי להביט לאחור במסיבות, והעובדה שלא תמיד אכפת לי מה חושבים עלי. אך הימים הללו חלפו עברו להם, והיום אני מעדיפה להניח את מרפקיי בעדינות על הבר במקום לתקוע אותם לאיזו שרמוטה בצלעות.

2. כי האלכוהול שם יקר בטרוף
ואני אוהבת אלכוהול. מאוד. ואני לא יכולה להרשות לעצמי לשלם על שתייה כמו אשת אוליגרך. ושלא תעזו להגיד "את בחורה, תמצאי אוליגרך שיזמין אותך לשתות" כי א. זה מטומטם להגיד דבר כזה. ב. לא אשקר- אם בחור יזמין אותי לשתות לא אגיד לו לא. אך לפלרטט עם מישהו רק כדי לקבל ממנו משקה חינם ואז להעלם, או מנגד להעביר את כל הערב שלי עם מישהו רק כדי להוציא ממנו כמה שוטים על חשבונו, יגרום לי להרגיש שאני, או אמא שלי, עוסקות במקצוע הוותיק בעולם.

3. כי זה מבאס להיתקל בבת הדודה שלי חוגגת שם יום הולדת 21

4. כי תמיד יש שם בחורות שנראות כאילו הן התאמצו יותר מידיי
וזה מביך. יותר מידיי מייקאפ, פחות מידיי תחתונים, עקבים מטורפים, ושמלות ממש מכוערת. אומנם כיף להסתכל עליהן ולצחוק, אבל לא בטוחה שזה הקהל שאני רוצה להתחכך בו. אז אני סנובית. ויש מצב שהן גם חושבות עלי דברים איומים. אבל הנה, אתם רואים- אפילו לא התחיל הערב וכבר אנחנו לא מסתדרות.

5. כי ככה.
ובנינו, זו הסיבה הכי טובה.

עכשיו, זו מסיבה!

5.9.2010

מועדון האקסיות




 ליעד:
אני מניחה שיש ספר אקסיות עם אלפי חוקים של עשה ואל תעשה, אך אינני מודעת אליהם, וגם לא אכפת לי מהם יותר מידיי.

לאחרונה, חוויתי שוב את נפלאות הפייסבוק כאשר חיכתה לי הודעה שנפתחה כך:
"אממ קצת מוזר אבל הגעתי לבלוג שלך דרך אקס שלך, שעכשיו הוא גם אקס שלי. אולי בעצם לא הייתי צריכה להגיד את זה אבל, נוו מילא. יש לנו משהו משותף   :) אני יודעת שזה כיף לשמוע דברים כאלה אז רק רציתי להגיד לך שהבלוג שלכן אדיר ממש. אני ממש נהנית לקרוא אותו. אני אומנם לא מהמגיבות אבל כן חשבתי לפרגן בפרטי.  בכל מקרה, יש לך ממש כישרון."

קוראים לה מור. עניתי לה, התכתבנו על הבלוג ועל האקס המדובר וכך השיחה הפייסבוקית התגלגלה והמשיכה לה לאורך כל היום. עכשיו, בטח בספר החוקים של האקסיות כתוב בדיו אדום בוהק "על אקסית לעולם לא להיפגש עם אקסית אחרת מרצון", אך כמו שציינתי- לא קראתי את רב המכר, וכנראה שגם היא לא, ולכן לאחר שיחה כיפית ומעניינת החלטנו שאנחנו חייבות להיפגש.

וכך היה. שישי בצהריים, יום יפה, ליעד ואקסית של אקס שלה שותות קפה.
חשוב לציין- אני לא ראיתי את אותו אקס (נקרא לו נחום) מאז שנפרדנו, שזה כבר מעל שנה.

ישבנו מור ואני ודיברנו על העבודה שלנו, על הבלוג וגם על נחום, מן הסתם. כשלפתע, בלי אזהרה מוקדמת, מור גמגמה: "מדברים על החמור". הרמתי את ראשי ואכן, בצומת, נשען נחום על האופניים שלו וחיכה שיתחלף האור ברמזור לירוק. למזלנו, הוא לא יכול היה לראות אותנו.
בואו נתעכב על זה שנייה- לא ראיתי אותו מעל שנה וביום שאני נפגשת עם האקסית שלו אני צופה בו מעבר לכביש. חזרו אחרי: אין דברים כאלה.

"מור, אני חייבת להגיד לו שלום. לא ראיתי אותו כל כך הרבה זמן, אני בטח לא אראה אותו- אנחנו אף פעם לא נתקלים אחד בשני. אני חייבת!"
אני יודעת שזה קצת מטומטם מצדי, אבל עבר המון זמן והנה בחור שהיה חלק חשוב מחיי עובר מולי ברחוב. העובדה שאקסית שלו יושבת לידי לא עצרה אותי מלהרים את התחת שלי מהכיסא. הלכתי לכיוונו ונפנפתי לו. התחבקנו, דיברנו קצת, התעדכנו והוא הציע שנשב איפשהו. "אני לא יכולה, חברה שלי מחכה לי" (אמא אמרה ששקרים לבנים מותר!) וכך נפרדנו וחזרתי למור.

צחקנו מהאירוע הנדיר שהתרחש ברגע זה ועברנו לדבר על נושא אחר. ואז, נופף לי בחור שעבר ברחוב. הוא היה לי מוכר, נופפתי בחזרה, ותוך שמור מסתובבת לראות למי אני מנופפת, נזכרתי מי זה. אך היה מאוחר מידיי. מור הסתובבה, והבחור קלט אותה והאדים. 
הוא חבר טוב של נחום, והוא הביט בשתי אקסיות שלו יושבות להן יחדיו.
"מור....? אמממ... היי... מה... טוב, ביי" והוא התרחק במהירות מהמקום. אני ומור בהינו אחת בשנייה בהלם.
מרפי, ידידנו הטוב, הוא בחור עם חוש הומור מעוות.

אחרי שאני ומור דיברנו ודיברנו על כמה ביש מזל (אך עם זאת מצחיק ביותר) כל העניין, נפרדנו כל אחת לדרכה, תוהות מי תשמע מנחום קודם. וכך הסתיימה לה פגישת האקסיות.

כמו שחשבנו, גם אני וגם מור קיבלנו סמס זועם ומבולבל מנחום אחרי כחצי שעה. מאז שלושתנו מנהלים מערכת יחסים פתוחה, מתכננים לעבור לארה"ב ולהפוך למורמונים

מור:
מי שאמר "אני מעדיף להיות בר מזל, מאשר להיות אדם טוב" היה בעל הבנה עמוקה במשמעות החיים. אנשים פוחדים להתמודד עם העובדה שחלק גדול מהחיים תלוי במזל. ממש מפחיד לחשוב שכל-כך הרבה נמצא מחוץ לשליטה שלנו. יש רגעים במשחק טניס, כאשר הכדור פוגע בקצה העליון של הרשת, ולשבריר שנייה הכדור יכול לעבור לצד של היריב או לצד שלך. עם קצת מזל, הכדור יעבור לצד של היריב ואז אתה מנצח. ואולי לא, ואז אתה מפסיד.

האקס של ליעד הוא גם האקס שלי. דרך מצחיקה להכיר חברה חדשה. אז נכון, אני לוקחת את האשמה. אפשר לומר שהבאתי את זה על עצמי. הבלוג של ליעד שבה אותי, החבר זרק אותי ולא ראיתי סיבה שתמנע ממני לדבר עם ליעד (לחשוב מור!! לחשוב לפני שאת עושה משהו!). ככה הכרתי לי חברה חדשה וקבענו להיפגש. כי אקס או לא אקס, יש בלוג לדבר עליו.

אז נפגשנו לקפה בת"א. אפשר לומר שזה היה יום רגיל למדיי, השמש חייכה אלי, החניה התפנתה בדיוק בשנייה שהגעתי. לא יכולתי לבקש יותר.
בעוד אני וליעד משוחחות על דברים ברומו של עולם, הייתי חייבת לעשות לה הכרות עם הקארמה שלי:
אני לא תל אביבית. עדיין לא לפחות (מישהו שמע על דירה שמתפנה בקרוב?), ובפעמים המעטות שכן יוצא לי להגיע לתל אביב אני זוכה למפגש קצרצר עם נחום, או עם אחד החברים של נחום, או עם כולם יחדיו. לפעמים אני מצליחה להתחמק, לפעמים זה מאוחר מדיי.
איכשהו, זה נורא שעשע את ליעד. נראה לי שהיא לא לגמרי האמינה בקארמה שלי עד שזה התרחש מול עיניה.
עברה לי בלב איזה מחשבה שאולי גם הפעם זה יקרה, וישבור את שיא המבוכה.
ואז הבחור נוסע לו על אופניים, חוזר מהים.
ליעד! תשלטי בעצמך!!! אבל לא, ליעד חייבת להגיד שלום. נו טוב. אני אשתה את הקפה שלי בשקט והבטן תתהפך לי עד שהוא ימשיך לנסוע והרגל לא תפסיק לרקוע . תחזרי כבר!!!

צירוף מקרים הזוי, לא ככה? אבל הקארמה שלי רק התחילה להתחמם.
כשליעד אומרת שלום לעובר אורח ברחוב, משהו בבטן אומר לי לא להסתובב. וליעד קצת איטית אפשר להגיד ואני.. סקרנית? (הסקרנות הרגה את החתול, אה?). תוך כדי סיבוב אני רואה את ליעד מתחילה להסמיק. ואז אני רואה! חבר של נחום מולי, מול שתינו.
אני לא יודעת מה היה יותר אדום, הפרצוף שלו או החולצה שהוא לבש.

"אז מה עכשיו ליעד? הוא בטוח יתקשר אליך. אליי? מה פתאום שהוא יתקשר אליי? איתי הוא לא ירצה לדבר בחיים. טוב, נחכה ונראה"
כשהגעתי הביתה כבר חיכתה לי הודעה בפלאפון שדורשת הסבר ומיועדת לשתינו.  אני נמנעתי והנחתי לליעד להיות אחראית על ההסברים.

איי... גברים.
לא, נחום, אין לנו תוכנית לנקום בך, ואין לנו איזה רכילות מעניינת מדיי לחלוק עליך. שתינו חולקות הרבה דברים במשותף בנוסף אליך.
נו.. ואני חשבתי שנשים פרנואידיות.


11.8.2010

תל אביבי אמיתי


להיות תל אביבי אמיתי זה לקבל דחף בלתי נשלט לחנות בחנייה פנויה, גם אם סתם עברת שם במקרה ואתה בכלל לא צריך להחנות.
להיות תל אביבי אמיתי זה להעביר כסף קדימה לנהג במונית שירות של קו 5.
להיות תל אביבי אמיתי זה לצאת להמון דייטים.
להיות תל אביבי אמיתי זה לפגוש את האקס באמצע הדייט שלך.
להיות תל אביבי אמיתי זה לשבת בבית קפה עם חברים כמו חבורת פלצנים ולחשוב שכולם מסביב פלצנים חוץ ממך.
להיות תל אביבי אמיתי זה לגור בקומה רביעית ללא מעלית / בדירה מחולקת / במחסן שחיברו לו צנרת וקראו לו 'דירת סטודיו'.
להיות תל אביבי אמיתי זה להזדעזע מהמחירים של הדירות, ולשלם בכל זאת.
להיות תל אביבי אמיתי זה לרדת ב-4 לפנות בוקר לקנות סיגריות ב-AM:PM
להיות תל אביבי אמיתי זה לרדת ב-4 לפנות בוקר לאכול בורקס.
להיות תל אביבי אמיתי זה לרדת ב-4 לפנות בוקר לברמן/ית בשירותים.
להיות תל אביבי אמיתי זה לדעת שלמפגש הרחובות קינג ג'ורג'-אלנבי-שיינקין קוראים כיכר מגן דוד.
להיות תל אביבי אמיתי זה לדעת שאם היית נשאר לגור אצל ההורים היית חוסך המון כסף (אבל היית משלם על זה בדם יזע ודמעות).
להיות תל אביבי אמיתי זה לזלזל במי שגר ברמת גן וגבעתיים.
להיות תל אביבי זה לנסוע על אופניים.
להיות תל אביבי זה לגלות שגנבו לך את האופניים.
להיות תל אביבי אמיתי זה לא לראות את החברים שגרים מחוץ לתל אביב אלא אם הם באים לתל אביב.
להיות תל אביבי אמיתי זה לא לגור צפונה מיהודה מכבי.
להיות תל אביבי אמיתי זה להיוולד בתל אביב. תכלס.

נ.ב - להיות תל אביבי אמיתי זה לא לכתוב רשימה כזו. אבל נולדתי ברעננה, אז מה אני מבינה :)



4.8.2010

חיי בתל אביב, מנקודת מבט של חניה

חיי בתל אביב מתחלקים, עד היום, לשלושה חלקים:

החלק הראשון, המכונה גם "הזרם הרומנטי" 

נישקתי את הורי ברעננה לשלום, נפרדתי מהרכב הוותיק שלי והתמקמתי בדירה מהממת עם שותפה. הכל היה ורוד, מצאתי את עצמי מהר מאוד בזוגיות, נסעתי לעבודה כל יום באוטובוס שמחה, טובת לב ומזיעה קלות.
ובימי שישי הייתי מגיעה להורים בעזרתו של החבר או של אחי היקר.
כך עברה לה באושר וכיף שנה וחצי.

החלק השני, הידוע גם בכינויו "זרם האקסיסטנציאליזם" 

השותפה שלי לדירה התחלפה, אח שלי עבר עם אשתו הטרייה לרעננה ואני והחבר נפרדנו. התחלתי בכל יום שישי בשעה 17:45 לנסוע באוטובוס האחרון לרעננה עם שק כביסה גדול ביד. זו גם התקופה שבה התחלתי לגלות רווקות תל אביבית מהי (אך זה נושא שדנו בו מספיק פעמים בעבר).

רעננית מפונקת שכמותי, לא החזקתי מעמד וקניתי רכב.
תחילה הוא שכב בודד, גלמוד ומלוכלך מתחת לדירה שלי ורק בסופי שבוע ואירועים מיוחדים הייתי משתמשת בו- מהסיבה הפשוטה שיש לי פוביה נוראית מחיפוש חניה. חיפוש חניה גורם לי לאבד את שפיותי, יעידו על כך חברותיי הסבלניות, ואני מוצאת את עצמי מהר מאוד מאבדת כל רצון לחיות בזמן שאני מחפשת 4 פסי כחול לבן להיצמד אליהם.
אך מהר מאוד הבנתי שאם ברחוב שלי יש חניה (כן, זה נכון, ברחוב משה שרת בתל אביב אפשר למצוא חניה גבירותיי ורבותיי), וליד העבודה שלי יש חניה (כן, זה נכון, בשכונת נווה צדק יש הרבה אזורים אפורים שאפשר להחנות בהם, גבירותיי ורבותיי) אז אין סיבה שלא אנצל את הרכב שלי ואמנע ממנו להיות בודד וגלמוד. מלוכלך הוא נשאר, לצערי. וכך התחלתי לנסוע כל בוקר לעבודה וכל שישי להורים ושכחתי לגמרי איך נראה אוטובוס מבפנים (טוב, זה שקר. בערבים וסופי שבוע עדיין השתמשתי בשירותיו האדיבים של קו 5).
והופ, שנה נוספת חלפה לה בשמחה וצהלה.

החלק השלישי, שאבחר לכנות "זרם המודרניזם" 

אנחנו בהווה.
ואני עוברת לגור לבד!!! מצאתי דירה מקסימה במחיר הגיוני (יחסית. הכל יחסי בחיים), במיקום שעליו תמיד חלמתי. ההתרגשות גדולה, האושר גדול, המטבח קצת פחות.

חיפוש דירה בתל אביב יכול להוות פוסט בפני עצמו, אז אשמור את הסיפורים לפוסט אחר. הדבר היחיד שמציק לי בקשר למעבר הוא אותה פוביה מחיפוש חניה, לכן חשבתי שלא תהיה ברירה אלא להחזיר את המנהג הישן בו הרכב יחנה מתחת לבית כל השבוע וישמש אותי בעיקר לנסיעה אל ההורים. וזה טיפשי.
ולפתע, לפני כמה ימים, יצא לי להשתמש בשירות של car2go. מי שלא מכיר, הרעיון הוא השכרת רכבים שמפוזרים ברחבי תל אביב לפי שעה. בהתחלה כל עניין התשלום נשמע לי יקר ועם יותר מידיי מספרים במשוואה (הוא מחולק לשלושה גורמים: דמי מנוי, מחיר לשעה/ליום ומחיר לקילומטר). אך חישוב מהיר מאוד הוכיח שאם אני נוסעת לפחות פעם אחת בשבוע- זה הרבה יותר משתלם מאשר להחזיק רכב, לשלם על ביטוח, טיפולים ודלק ולצפות בו חונה כל השבוע מתחת לבית בלי לזוז.

הרכב שנסעתי בו חונה בחנייה פרטית קרוב לדירה שלי, וכשראיתי אותו מחכה לי די התרגשתי (מה? זה מגניב!).
נסעתי ב- Nissan micra. יש לי דעה קדומה על Nissan בלי סיבה מוצדקת, סתם כי החלטתי, אך הרכב דווקא נחמד. הוא קטן וממש צפוף מאחורה אבל לי היה כיף מאחורי ההגה. הבאסה היחידה עם car2go היא שצריך תמיד להחזיר את הרכב בדיוק לאותו מקום, שזה נוח בהרבה מקרים אך לא תמיד מסתדר.

תכלס אני מאוד מתלהבת מהרעיון שיש רכב עם חניה שאני לא צריכה לדאוג לו, וגם לא לביטוח או לדלק (יש דלקן), ופשוט להפוך אותו לשלי רק כשאני צריכה. כך לא יהיו לי ייסורי מצפון על הרכב שלי שלא זז כל השבוע ולא אצטרך לחפש עוד חניה לעולם!!! או לפחות בזמן הקרוב. רק עם נושא הזמנים של הנסיעות אני מתקשה. בפעמיים שלקחתי את הרכב של car2go פספסתי קצת את הזמן שבו התחייבתי להחזיר אותו (ששש... אל תספרו להם).

אז עכשיו כשהתחיל החלק השלישי בחיי בתל אביב סוף סוף אגור לבד, אחיה ברחוב הכי מקסים בתל אביב (תנו לי להתלהב) ואולי אצליח להתחמק מחיפוש חניה.
אני רוצה להגיד שכל מה שחסר זה גבר. אבל אני לא אגיד את זה

הו, פיית החנייה, עשי אותי מאושרת



21.7.2010

דבר אלי ב-סמס, אהובי


כבר שנתיים שאני גרה בתל אביב, ומסתבר שאני מצליחה למלא את תפקידי כ"רווקה תל אביבית" בהצלחה יתרה, מאחר ולאחרונה זכיתי לחיות את הקלישאה, ולקבל ב-12 בלילה הודעת "ערה?".
וזאת בצירוף מקרים (או שמא בתכנון מדויק של אלוהי הדייטיניג) לאחר שממש לא מזמן כתבתי כאן פוסט שהכותרת שלו היא בדיוק אותה מילה רבת משמעות.

אז זהו, רבותיי. זה רשמי. הסצינה התל אביבית בלעה גם אותי.
ויכול להיות מאוד שאותו בחור, נקרא לו יוסף לצורך הטיעון, אפילו לא הבין מה הוא עושה, אפילו לא קלט את הסיטואציה אליה הוא מכניס את עצמו. אתם מבינים- גם אם בראש שלו הוא כבר תכנן להקים איתי משפחה – עצם העובדה שהוא מרשה לעצמו לשלוח סמס לבחורה, אחרי 2-3 דייטים, ב-12 בלילה ולהציע לה להיפגש, מוכיחה שעולם החיזור השתגע.
אני תוהה אם רק בתל אביב נוצר מצב של חוסר כבוד בסיסי שכזה, שגורם לגברים לחשוב שזה בסדר להתקשר מתי שבא להם או לצפות שנשכב איתם (בלי קונדום, כמובן) כבר בדרך הביתה מהדייט הראשון.
Dudes!, מה נסגר איתכם?

כמובן שאם נושא היזיזות / סטוץ / whatever מקובל על שני הצדדים, ושניהם רוצים את אותו הדבר, אז יאללה- שלחו הודעות בנוגע למצב הערנות אחד של השנייה כמה שבא לכם.
אבל הייתי רוצה להאמין שאני, במקרה הזה, לא שידרתי את זה. לא נתתי את התחושה שאני אענה בחיוב לבוטי-קול, או שאם אקבל הודעת "מה הולך, את עדיין ערה?" אשלח בתשובה: "כן. אצלי או אצלך?".
ואולי זה דווקא כן מה ששידרתי. אולי הבעיה היא כן אצלי. ואם זה המקרה- פאק איט! איך אני אמורה להתנהג אחרת?
אחר כך גברים מתלוננים שאנחנו משחקות משחקים, אבל אולי המשחקים הללו הם הדבר היחיד שיגרום להם להבין שמגיע לנו קצת יותר טוב מזה.

אני לא יודעת, אולי בגלל שאני קוראת עכשיו את "פרש הברונזה", בו הגבר במרכז העלילה הוא גבר שבגברים ונמצא ברומן מטלטל ומדהים, זה גורם לי לרצות בדיוק את מה שיש להם (טוב- מינוס רוסיה הקומוניסטית ומלחמת העולם השנייה בה העלילה מתרחשת).

בסופו של דבר, אולי אני לא צריכה לקחת את זה אישית. כנראה שאני ויוסף פשוט לא זורמים על אותו גל, או לא מבינים אחד את השנייה, או שהוא פשוט היה מאוד חרמן.
מי יודע, אולי בפעם הבאה אתקדם להודעת:  "שיכור. ערה?". או אולי פשוט "קומי".
(נכון, שירי?)

נ.ב –
חומר למחשבה:
מה יותר גרוע, לקבל הודעת "ערה?" או לנהל התכתבות כדלקמן:
הוא: אז מה, וויתרנו על הקפה?
היא: נראה לי שוויתרנו
הוא: חבל
אחרי חצי שעה:
הוא: ואולי בכל זאת קפה של ידידים..?
היא: בשביל מה?
הוא: שיחה טובה + קפה והכרות של בחורה מעניינת..
אחרי שעה:
הוא: ?!
היא: אני חייבת להודות שאתה מאוד לוחץ. אני לא מעוניינת
הוא: וואי איזה לחוצה כולה קפה. מה את עושה עניין ואם לא אז ביי!


"אז מה את אומרת, בא לך שאני אבוא?"

5.7.2010

!!!wear me


יש לי בעיה. הבגדים שלי משחקים לי עם המוח.
אם יש בגד שלא הלכתי איתו הרבה זמן, אני ממש ארגיש אשמה. המצפון לא ירפה. המחשבה שיש לי בגד בארון ואני לא הולכת איתו עושה לי פריחה בכל הגוף. אני יודעת, תאשפזו אותי. אני פשוט לא שולטת בזה. Must-wear-them-all.
לעולם לא אצליח להבין איך יש בנות עם בגדים בארון שעדיין יש עליהם את התווית. מה, לא הלכתן עם הבגד אף פעם?? איך אתן יכולות לחיות עם עצמכן??!
אני יודעת שחלקכן מהנהנות ואומרות: נכון, לי יש בגדים כאלה. תתביישו לכן! בשמי ובשם כל פרטי הלבוש ברחבי הארון, אני דורשת שתלבשו את כולם. עכשיו.

איכשהו, בגבורה רבה, אני מצליחה לייצר שוויון כלשהו בארון שלי. בערך. כמעט. סוג של. טוב, לא ממש. 30% מהארון שלי תמיד ירגיש מקופח.
אבל הבעיה ה-באמת גדולה, הנקודה בה המצפון מכה בי הכי חזק, היא במגירה היכן ששוכבים כל משקפי השמש שלי.
כי ברגע שנכנסו לחיי משקפי שמש חדשים- אני יודעת שהקודמים לא יראו יותר אור שמש בחייהם. ברגע שקניתי זוג חדש אני אשים אותו יום יום, אחרוש עליו עד צאת הנשמה, או עד שיגיע הזוג הבא.

בכל פעם שאני חולפת על פני המגירה ושומעת את המשקפיים הישנות שלי קוראות בשמי, אני מנסה להתעלם ולהמשיך הלאה. אך מידיי פעם אני לא עומדת בפיתוי ומוציאה את אחד הזוגות הישנים. הם עדיין יפים, הם עדיין באופנה. אז למה לעזאזל הפסקתי ללכת איתן? הן עלו לי איזה 1000 שקל!!!
אבל איכשהו, דווקא המשקפיים האחרונות שקניתי במבצע ועלו לי 99 שקל אחרי מע"מ, הרבה יותר מוצאות חן בעיני עכשיו. לפעמים רגשות האשם כבדים במיוחד ואני מרגישה צורך לשים את כל הזוגות שברשותי על הראש. אם יום אחד תראו בחורה מגוחכת משוטטת עם 5 משקפיים בו זמנית על הפרצוף שלה- כנראה שנשברתי.

בסופו של דבר, אין פתרון. אני אף פעם לא אוכל לרצות את כל החפצים הדוממים שברשותי.
הם כולם היו בניי. אך במשפחה הזו, תמיד יהיה ילד אחד מועדף.
(ואם זה היה מחזה, הייתי עכשיו יוצאת נסערת מהבמה).

נ.ב- בנתיים, את הצורך שלי לקנות דברים חדשים אני מרסנת באמצעות האינטרנט, בבלוגים של אופנה או באפליקציות של משקפיים. פעם היה window shopping. היום זה website shopping. וזו כבר מחלה אחרת לגמרי...



29.6.2010

ערה?


כמו בתיאוריה עתיקת הימים: אם עץ נופל באמצע יער, האם הוא משמיע קול? אני תוהה, אם לגבר יש הרבה סטוצים אך הוא לא מספר עליהם לאף אחד- האם זה נחשב שהוא זיין?

בכלל, מה הקטע של גברים עם סטוצים? למה לגברים הרבה יותר קשה לעבור תקופה ארוכה בלי סקס מאשר לנשים? אולי רק בגלל שהחברה "מצפה" מגברים לעשות יותר סקס מנשים.
אולי הסיבה היחידה שגברים כל כך אוהבים סטוצים היא רק כדי שיוכלו לספר עליהם לחברים.
הי, אני חושבת שעליתי כאן על משהו: החברה היא שגורמת לגברים לקיים סקס חסר משמעות, רק כדי שהם ירגישו מוערכים! הם בכלל לא אוהבים סקס חסר משמעות! הם בכלל לא אוהבים סקס!!! אה-הא!

ועכשיו ברצינות. אני אישית פחות נוטה לחבב את כל עניין הסטוצים. בשביל סטוץ מוצלח צריך חוסר רגש, כימיה מצוינת והשקעה משני הצדדים. הבעיה היא שגברים רבים נוטים "להתעצל" בסטוץ. הם לא צריכים להרשים את הבחורה, הם לא הולכים להתקשר אליה יום למחרת, אין להם שום כוונות לגביה- אז אפשר לפמפם וללכת. ולכן סטוצים רבים נועדו לכישלון עוד לפני שהתחילו.
ואם אתם חושבים שאני לא צודקת, ורוצים להעמיד אותי על טעותי, ומאמינים שתהיה בנינו כימיה מטורפת- אז למה שאני ארצה סטוץ אתכם? אתם נשמעים אחלה מציאה, בואו נצא לדייט!
אתם מבינים, סטוץ זה פשוט מיותר.

סיבה נוספת לתהייה שלי לגבי יעילות הסטוצים היא בהמשך למאמר המיתולוגי של קארין ארד "המין הנשי או: איך לא לעצבן לנו את הדגדגן", שם היא העלתה תיאוריה שלנשים יש נטייה להתאהב מעט בגברים איתם הן נכנסות למיטה. והיא צודקת.
כמובן שיש יוצאים מן הכלל, ותאמינו לי שכשבחורה שיכורה מוצאת את עצמה בבוקר במיטה של הברמן ומסתלקת משם בלי לזכור איך קוראים לו- אין שם שום אהבה,
אך אם זה סטוץ מוצלח, כמו שאנחנו שואפות שהוא יהיה, והסקס מעולה ואנחנו נמשכות אל הפרטנר – אז אתן יכולות להכחיש עד מחר אבל תמצאו את עצמכן טיפה, טיפונת, קטנטונת, מאוהבות.
ומה יצא לכן מזה?
הרי עברנו את הגיל בו אנחנו מחכות ליד הטלפון בעוד חברה מלטפת לנו את השיער ומדקלמת בחוסר אמינות מוחלט: "הוא לא בוגר מספיק/ את טובה מידיי בשבילו/ יש הרבה דגים בים / קחי עוד שלוק מהוודקה".

תראו, אני לא רואה שום בעיה עם נשים ששוכבות הרבה. אני מתנגדת לנשים שהולכות עם החוטיני מבצבץ מתוך המכנס, או לנשים מעל גיל 12 עם חולצות בטן, או לנשים עם ציפורניים בנויות- אך אין שום בעיה עם נשים ששוכבת הרבה. לעזאזל- אנחנו כבר מתחילות לעקוף את הגברים. מצד שני, אני באמת לא חושבת שסטוצים נועדו לנשים. אנחנו פשוט לא בנויות לזה. תמיד עדיף במקום לקבל הודעת "ערה?" באחת בלילה לצורך סקס, לקבל הודעת "ערה?" ב-10 בבוקר לצורך ארוחת בוקר זוגית. מה, לא?

5 דברים שלא כדאי לומר לנו:



1. את נראית הרבה יותר טוב עכשיו!
בשלב הראשון זו נשמעת מחמאה. אך לאחר כמה שניות המשפט הזה מתחיל לא להסתדר.
נניח שהסתפרת ואת אפילו מרוצה מהתספורת החדשה.
אבל כשמישהו אומר לך שאת נראית הרבה יותר טוב עכשיו, מה זה אומר בעצם? שעד כה הסתובבת בהתעלמות מוחלטת מהסחבה שהייתה לך על הראש?
המחמאה הזו גורמת לך אוטומטית לפקפק במצב הקודם בו היית. וזה סתם מבאס.

2. את נראית ממש עייפה
כן, אנשים אומרים את זה! וזה בדרך כלל נאמר דווקא ביום שיצאת בבוקר מהבית אחרי שמונה שעות שינה מטכ"ליות ולא שכחת לעגל ריסים ולהעמיס מסקרה.
הם לא מתכוונים לרע (הנשמות..) אלא זה פשוט מתוך דאגה, כמובן!
התגובה למשפט כזה תמיד תהיה "כן, נכון, באמת לא ישנתי הרבה" כי אף אחת לא תסכים להודות שהיא דווקא ישנה מצוין וכנראה שככה פשוט הפרצוף שלה נראה. כדי להמתיק את הגלולה, תמיד אפשר להוסיף: "כן, גם את נראית עייפה..."
מה יש? שגם היא תרגיש מה זה!

3. מגיע לך מזל טוב?
אאוץ'. חוסר טאקט איז אה ביצ'.
למען הסר ספק- לנו אישית זה אף פעם לא קרה, אבל אנחנו מכירות סיפורים מיד ראשונה של נשים שבטן ארוחת הצהריים שלהן נחשבה בטעות לאירוע משמח אחר, ובלי בושה, שאלו אותן אם הן בהריון! לא יאומן אבל אנשים עדיין עושים את זה. צריך לחלק קנסות על פליטות פה כאלה. אולי אפילו מאסר על תנאי.

4. תירגעי
טיפ קטן לחיים: אחת המילים היותר מעצבנות ומורטות עצבים שגורמות להתפרצות היא המילה "תירגעי". היא מתנשאת, מרגיזה, ומסמלת שאנחנו כנראה לא נראות רגועות.
ואנחנו תמיד רגועות. ברור???

5.  תפרגני, מה קרה?
גברים החליטו במהלך השנים שאם אישה לא חושבת שאישה אחרת נראית טוב- היא כנראה מקנאה. לכן אנחנו תמיד חייבות לחשוב שכל הנשים בעולם הן כוסיות על.
חס וחלילה שנראה תמונה של עדי הימלבלוי או אגם רודברג ונמלמל: "אני לא מבינה מה תופסים ממנה כל כך..." (סליחה, מישהו צריך להגיד לאגם שהקטע עם השפתיים פשוט לא עובד).
אנחנו נפרגן כשנרצה. ואנחנו לא מקנאות כל הזמן. רק לפעמים.
מלאני פרס למשל, הורסת. אתם רואים? מפרגנות. אז תעזבו אותנו בשקט. חצופים.


20.6.2010

סקס באבו דאבי



איך אפשר לקטול את הסרט סקס והעיר הגדולה 2 בדרך חדשה? כי הרי כבר אמרו הכל:
העלילה מופרכת מעל למצופה או יותר מזה- כלל לא קיימת, לכל אורכו ישנן דקות ארוכות שלא לומר קטעים שלמים שאפשר היה לחתוך בעריכה, המוסלמים מוצגים בצורה שטחית ופרימיטיבית וקארי מעצבנת במיוחד.
לכן החלטתי, לאחר שראיתי את הסרט, לעשות משהו שלא נעשה עדיין בין כל המבקרים: לא לקטול אותו.
הרי זה סקס והעיר הגדולה! לא מגיעים לסרט כזה עם ציפיות. וכשלא מגיעים לסרט עם ציפיות- אי אפשר להתאכזב. הא!
אני חושבת שאני לא בחורה טיפוסית בהרבה (או רוב?) מהמקרים, אך כשזה מגיע לעניינים כמו בגדים ונעליים- I'm a whole lotta woman.
כך מצאתי את עצמי מתרגשת, נפעמת, נגעלת ומזדעזעת לכל אורך הסרט מהתלבושות המגוונות שהבנות לבשו. להשלמת החורים בעלילה היו את רגעי הצחוק (שרלוט הצחיקה די הרבה) והתחת של מקס ראיין בסוף הסרט.
בסופו של דבר, במשך השעתיים של הסרט, שעברו לי מאוד מהר, זכיתי לחוות מגוון רחב של רגשות ותחושות:
צחקתי, קינאתי, מלמלתי "אוי נו באמת" "איזה בולשיט", "נו הם ממש הגזימו" ו-"אף גבר לא באמת נראה ככה" והתבאסתי שאני צריכה לעזוב את מנהטן ולחזור לדירה שלי, שם לא מחכים לי מצעים מכותנה מיצרית, לא נעליים של ג'ימי צ'ו ולא גבר בערום חלקי או אפילו בלבוש מלא.
אז, למי אכפת שהסרט מטופש להחריד, והכתר שקרי שמה לראשה בחתונה של סטנפורד גרם לסנטר שלי לפגוע ברצפה. העובדה היא שעכשיו אני יושבת במשרד בכפכפים ומרגישה אשמה על כך.