כשאתה קם בסוף הסרט, אתה משאיר חלק מהאיברים הפנימיים שלך על הכסא באולם. זה סרט מדהים שמערער אותך מעט, מטלטל אותך מעט וגורם לך לשמוח שאתה מי שאתה.
רגע לפני שנכנסתי לאולם אמרתי לעצמי: איך אין לי כוח לסרט דכאוני עכשיו.
ונכון, הוא מדכא, אין ספק. אך לכל אורכו יש אופטימיות זהירה שמטפטפת לאט בדמותה של קלאריס פרשס, של המורה שלה, ושל חברותיה לכיתה. למרות כל מה שהילדה הזו עוברת, למרות שבטח החיים שלה, אחרי שהסרט נגמר והכתוביות עלו, לא יהפכו לזוהרים כמו שהיא חולמת, למרות כל זה אתה לא יכול שלא לחוש שבסרט הזה יש אהבה לחיים.
ואני בטוחה שכל מי שיצא מהסרט (יום שבת, 2 בצהריים והאולם היה מלא. מי היה מאמין) הרגיש, כמוני, שהחיים טובים. ועל מה לעזאזל יש לי להתלונן? שיש לי יותר מידיי עבודה? שאין לי מספיק עבודה? שאני לא מרוויחה מספיק? שאין לי חבר כרגע? שהחבר שיש לי גורם לי להסיר 5 שנים מהחיים שלי? נו באמת.
מהאפלוליות של חייה של פרשס והאולם של קולנוע לב יצאנו ל-28 מעלות מחממות ונעימות, אכלנו פסטה ושתינו יין. אני זונה. אין לי שום זכות להתלונן יותר לעולם. פויה ליעד, פויה.
אבל כמובן שמאז אותה החלטה להעריך את מה שיש לי, הספקתי כבר לשמוח, להיות עצובה, להיכנס לדיכאון קל, להתבאס, לחזור לאופטימיות, לדאוג, להתבאס שוב, להיאנח מספר ומספר פעמים כמו אישה בת 73 ועוד כל מיני תחושות ורגשות טיפשיים כאלה.
כי תכלס, כולנו חיים בבועה הקטנה שלנו, וזה פשוט בלתי אפשרי להעביר את חייך במחשבה שבאפריקה סובלים הרבה יותר. אני יודעת שזה נשמע נורא- אבל זה נכון. אין ספק שתמיד יהיה מישהו עם צרות הרבה יותר גרועות משלך ויותר מזה- אין ספק שהצרות שלך מטופשות, פתטיות ולא שוות דיבור לעומת דברים שקורים בעולם. אבל האם זה אפשרי לחיות את החיים באושר תמידי, בגלל שתמיד יכולים להיות דברים גרועים יותר? איך אני יכולה תמיד להסתכל על הצד החיובי? תמיד להגיד: אל תהיי עצובה ליעד, יכולת להיוולד באפגניסטן.
אין מה לעשות- הבעיות הקטנות והמגוחכות שלי, שבאותו הרגע נראות לי כמו סוף העולם אך עוד שנה או אפילו שבוע או אולי מחר- לא אזכור אותן- הן הבעיות שלי בעולם הקטן שלי, בבועה הקטנה שלי. זה מה שאני מכירה.
אני מניחה שהמסקנה של כל ההרהורים האלו היא: לכו לראות את הסרט precious. הוא פשוט מהמם.
