אני דודה.
אני דודה לתינוקת העונה לשם ליאן קליין (שדומה באופן מחשיד לשם ליעד קליין. קונספירציה??).
היום היא חוגגת שבוע.
אבל מה זה התואר 'דודה' לעומת התואר שאח שלי זכה לו: אבא.
ואם תשאלו את אמא שלי, יש תואר אפילו יותר מפוצץ מזה: כבר שבוע שאמא שלי נשואה לסבא ואבא שלי הולך לישון כל לילה עם סבתא.
אבל עזבו אתכם מאמא, אבא, סבתא- ציפור לחשה לי שאני, בתור הדודה, זכיתי בתפקיד הכי מגניב. יש בו רק יתרונות. הידד לי! :)
עכשיו כשליאן הגיחה לאוויר העולם וזוכה להיות התינוקת הראשונה במשפחה, אני מבינה כמה אח שלי, בתור ילד בכור, די נדפק: כאשר אני נולדתי הורים שלי כבר היו מנוסים, כי את כל הטעויות הם כבר עשו עליו. עכשיו הוא ואשתו הביאו ילדה לעולם ואני אוכל לצבור ניסיון לקראת הילדים שלי שיבואו בעתיד (הרחק הרחק אי שם בעתיד).
!!!being the second child rules
בכל פעם שאני מסתכלת על ליאנוש, שוכבת מולי עם האצבעות הקטנטנות שלה והפרצוף העגלגל שלה, אני לא יכולה שלא לדמיין את העתיד ולחשוב איך היא תהיה בגיל 3 (זה נראה לי הגיל הכי כייפי שלהם), איך היא תהיה בגיל 13 (זה נראה לי הגיל הכי מעצבן שלהם...), איך תהיה האישיות שלה, מה היא תאהב לאכול, איזה קשר יהיה לה עם הורים שלה, ועם דודה שלה (זו אני!), עם מי היא תצא...
טוב, אני נסחפת. לפני שהיא מגדלת זוג שדיים ומתחילה לצאת עם בחורים היא צריכה קודם להפסיק לינוק מהשדיים של אמא שלה.
בתור אחת שלא מגדירה את עצמה כאוהבת תינוקות (כלבים הרבה יותר חמודים!), סוף סוף יש תינוקת שגורמת לי להתרגש ואני יכולה לבהות בה בשמחה. הרי כשזה משלך זה שונה. זה מעניין. זה כיף. זו אהבה.
אבל אני חייבת להודות שעם כל האושר הגדול הזה, כשיצאתי מבית החולים אחרי שביקרתי את ההורים הטריים, לא יכולתי שלא לחייך לאור העובדה שאני יכולה ליהנות מליאן כמה שבא לי, ותמיד להחזיר אותה חזרה בסוף השימוש.
הרשו לי לצטט את עצמי: זכיתי בתפקיד הכי מגניב. יש בו רק יתרונות. הידד לי! :)
