רווק, שורד ובלונדיני מחפשים את האחת

היום מתחילה בערוץ 10 העונה הראשונה של הרווק- הגרסה הישראלית, בכיכובם של גיא גיאור ו-22 בחורות מפוחדות

אחרי כל פרק יתפרסם סיכום מהורהר, מבודר וחינני על הפרק שהיה...

את כל זה אכתוב... אני. הידד!

http://www.thebachelor.co.il/

http://www.facebook.com/TheBachelor.co.il

כנסו, ותהנו! ואני אומרת זאת באובייקטיבות מלאה. (אהמ...)

פוסט שגרתי במיוחד

נכנסתי לשגרה.

לא זוכרת מתי יצאתי ממנה, אבל בהחלט נכנסתי חזרה.

הולכת לעבודה, חוזרת הביתה. אין לי כוח לצאת, וגם כשאני יוצאת, אז סבבה, בסדר. אבל למחרת שוב הולכת לעבודה, ובערב שוב חוזרת הביתה, לספה עם השקע הטיפשי במרכזה (פשוט הספוג נהרס ויצר שקע לכל רוחבה של הספה. שום קשר בין זה לבין התחת שלי שנמצא שם באופן קבוע).

השגרה תמיד נופלת עלי בבום. אני יושבת בעבודה ופתאום קולטת שאתמול ומחר והיום הם בדיוק אותו הדבר. ולא נורא כי סוף שבוע יגיע במהרה, אבל מצד שני הוא גם יגמר במהרה אז מה הטעם. ואז אני חושבת "אז מה הטעם לחיים האלה בכלל?" וקופצת מהמרפסת.

סתם. זו השגרה שמדברת מגרוני.

אני חושבת שגבר יעזור לי לצאת מהשגרה. זה כל מה שאני צריכה. גבר. זה מה שיפתור לי את כל הבעיות בחיים. לעולם לא יהיה לי משעמם. לעולם לא יהיה לי עוד רגע דל. I will never go hungry again!!!

טוב ברור שאני לא באמת חושבת ככה. אני בטוחה שגם איריס תעיד שכשיש לך פושטק לצידך זה נפלא, אך השגרה תגיע במוקדם או במאוחר.

כי החיים בעצם מבוססים על שגרה. לנו לפחות יש יס מקס. תחשבו מה היו עושים במאה ה-19 כשהיו חוזרים מהעבודה אל השקע שבספה.

אויש... אתם תסלחו לי על הפוסט נוטף האושר הזה, נכון? פשוט יש גם רגעים כאלה בחיים, בהם אתה מחכה שמשהו נפלא יקרה לך.

זה מזכיר לי ציטוט שאומר "אתה לעולם לא יכול להיות עשיר מידיי או רזה מידיי". למרות שכל הסיפורים שצצו לאחרונה על אנשים שזכו בלוטו וזה הרס להם את החיים, או נשים שמתו מאנורקסיה, קצת מבטלים את ההיגיון שמאחורי הציטוט הזה.

בקיצור, אני צריכה לסתום את הפה. כי החיים שלי כן נפלאים. וטוב לי. ועל מה לעזאזל אני מתלוננת? על שגרה?? כשחושבים על זה, שגרה היא דבר מבורך. בערך.

חוץ מזה, אתמול גיליתי שבעל הבית שלי חייב לי 500 שקל. אם זו לא סיבה מספיק טובה לחייך בגללה, אני לא יודעת מה כן.

היום הארוך בחיי

היום הארוך בחיי התרחש ב-13 לנובמבר 2005.

הוא החל בשעה 3:00 לפנות בוקר בטיסה מישראל לג'נבה. משם הייתי אמורה להמשיך ב-3 (!!!) רכבות לעיירה קטנה בשם בורג סאן – מוריץ, אשר נמצאת בצרפת למרגלות ההרים האלפים. מה יש לי לחפש בהרים האלפים אתם שואלים? נסעתי לעבוד כברמנית בקלאב מד סקי בצרפת.

במטוס ישב לידי ישראלי לשעבר, שמתגורר בשוויץ. תהרגו אותי, אבל אני לא זוכרת את השם שלו. התחלנו לשוחח, הוא גילה שפני מועדות לקלאב מד ושאיני דוברת כלל צרפתית והבטיח שיעזור לי כשננחת.

בשדה התעופה הוא עזר לי לרכוש כרטיסים לרכבת. כלומר, 3 (!!!) רכבות.

עד יציאת הרכבת הראשונה היו לי כשעתיים לשרוף והשוויצרי החביב (מיכאל? ז'אק? ג'וזף?) התעקש להמשיך ולהנעים את זמני. יצאתי לטייל עם הבחור לאורך אגם ז'נבה והיה פסטורלי ונפלא. הרגשתי שאני יכולה לכבוש את העולם! תמימה שכמותי.

הבחור ליווה אותי עד הרכבת ונפרד ממני לשלום.

התיישבתי בכיסא: אני, תיק הגב שלי, המזוודה הקטנה והמזוודה הגדולה. הרכבת התמלאה עד אפס מקום. לאחר כשעה נסיעה הכריז הכרוז על התחנה שלי. קמתי מהכיסא וניסיתי לפלס את דרכי בין האנשים הרבים שעמדו. עובדה שחשוב לדעת מס.1: העם הצרפתי לא אוהב לפנות את הדרך. נאבקתי להתקדם לעבר היציאה עם שתי המזוודות שלי ואף אחד לא נתן לי לעבור. רגע לפני שהגעתי לדלת היציאה, ראיתי אותה נסגרת. "לא!!" צעקתי. "איי ניד טו גו דאון!" חסרת אונים צפיתי בתחנה שלי מתרחקת. לא נורא, הכל בסדר. אני ארד בתחנה הבאה.

ירדתי. תחנה שכוחת אל. פשפשים לא רוצים לחכות בתחנה הזאת לרכבת. הסברתי למוכר הכרטיסים מה קרה. הוא בתמורה הסביר לי שהרכבת הבאה תגיע עוד שעה וחצי.

הסתכלתי סביבי וראיתי תא טלפון. התקשרתי לאמא. בכיתי. לאחר מכן גם ניסיתי להוציא ממתק מהמכונה והיא בלעה לי את הכסף. באותו רגע התחלתי להבין שזה לא יום המזל שלי.

עליתי על הרכבת. בשלב הזה הידיים כבר אדומות ונפוחות מכל סחיבת המזוודות. הייתי הרוגה אך לא יכולתי להרשות לעצמי לישון מהחשש ששוב אפספס את התחנה.

הגעתי לתחנה בה אני צריכה לרדת, השעה כבר מאוחרת. חושך בחוץ. התקשרתי לקלאב מד, להודיע להם שאני בדרך, שישלחו מישהו שיאסוף אותי. אבל- אין תשובה. התקשרתי למיכל, נציגת קלאב מד בארץ. היא הבטיחה שתנסה לתפוס אותם ובכל מקרה להתקשר אליה כאשר אגיע לעיירה.

עליתי על הרכבת. הגיע השעה לצאת. היא לא יוצאת (זה מצחיק אותך, אלוהים?). כרוז מכריז משהו בצרפתית ולפי אכזבת הנוסעים אני מבינה שיש בעיה. כעבור 45 דקות נפתרה הבעיה. יצאנו לדרך.

הגענו לבורג סאן - מוריץ. הללויה. ירדתי מהרכבת ומצאתי את עצמי עומדת לבדי עם המזוודות שלי ומחשבות אובדניות. לא הופתעתי לראות שנציג קלאב מד- אין. היחיד שחיכה לי בזרועות פתוחות היה תא טלפון קטן וחביב.

1. התקשרתי לקלאב. אין תשובה.

2. התקשרתי למיכל. הפתעה! אין תשובה.

3. התקשרתי הביתה. אמא ענתה לי. אוי, כמה אני אוהבת אותך אמא!

פרצתי בבכי אומלל ובקושי הצלחתי להסביר לה את כל הסיפור. אני מופתעת שבכלל הצלחתי להחזיק את השפופרת עם ידיי החזרזיר שנהיו לי מסחיבת המזוודות.

אמא שלי מנסה לחשוב על פתרון. אישה עוברת. אני שואלת אותה אם יש מלון באזור. היא לא מבינה אותי. עובדה שחשוב לדעת מס. 2: צרפתים לא יודעים אנגלית. זהו. נשברתי סופית. אין לי לאן ללכת. השעה כבר 01:00 לפנות בוקר. עצוב לי, מפחיד לי, כואב לי. אמא מציעה אולי אשב על הספסל עד הבוקר. בטח! ואזמזם שלמה ארצי עד צאת החמה.

בשלב הזה אני פשוט חסרת תקווה. חסרת תקווה ברמות שאינני יכולה להסביר.

ואז אמא אומרת את המשפט הבא: "לכי – תחפשי – מישהו – שיעזור ".

בהתחלה אני מסרבת בתוקף. אני את תא הטלפון הזה לא עוזבת. אך אז מבינה שאין שום אופציה אחרת. לקחתי את שתי המזוודות והתחלתי ללכת.

אחרי פחות מחמש דקות ראיתי פתאום 4 מקומיים צעירים. אני שואלת אם הם מבינים אנגלית ואחת הבנות עונה בחיוב. אני מסבירה לה את מצבי. הם מדברים בניהם בצרפתית ואומרים לי לבוא איתם. אנחנו עוברים על פני כמה מלונות אך כולם (כמובן) סגורים.

הם אובדי עצות. אחרי עוד כמה לחשושים בצרפתית הבחורה מתקשרת לידיד שלה והוא מגיע עם מכונית. אנחנו נכנסים והיא מסבירה לי שהם יסיעו אותי לקלאב.

45 דקות נסיעה, חלונות סגורים, חימום עובד, הם מעשנים, והמכונית מטפסת בעיגולים על ההר. רציתי להקיא את נשמתי. אבל התאפקתי.

הגענו.

נכנסנו.

הכל שקט.

בפינת הלובי היה טלפון ציבורי (רשמית אני מכתירה את הטלפון הציבורי כהמצאת המאה). התקשרתי לאמא (רשמית אני מכתירה את אמא כהמצאת המאה).

"ליעד!!!!!!!!!!" היא ענתה. מסתבר שעברה עליה שעה לא פחות קשה משלי. היא שלחה את הבת שלה לבד בעיירה קטנה בצרפת ולא שמעה ממנה במשך יותר משעה. באמת, לא נעים.

שלחתי את הצרפתים לדרכם תוך כדי שאני מודה להם ללא סוף ואומרת כמה אני אוהבת אותם. עובדה שחשוב לדעת מס.3: יש כמה צרפתים נחמדים שמסתובבים להם בצרפת.

מצאתי שירותים חשוכים, הורדתי את העדשות, השתנתי, נשכבתי על הספה בלובי, התכסיתי במעיל והלכתי לישון. השעה הייתה 03:00. וככה הסתיים היום.

קצת צדק בחיים

בשעה תשע בבוקר, נווה צדק כבר ערה. היא מצחצחת שיניים, שוטפת פנים – ומוכנה ליום חדש.

בתי הקפה כבר פתוחים עם לקוחות מגוונים; תושבי האזור בטרנינג, אמהות עם עגלות, תיירים שמתבלים את האוויר בצרפתית קולחת, אנשי עסקים עם לפטופים קטנטנים. קלישאות על גבי קלישאות שיושבות להן ולוגמות קפה של בוקר.

לא רק אני נהנית מרחוב שבזי בתחילתו של כל יום. בהליכה שלי לאורכו אני תמיד עוברת על פני האמא הצנומה, שמלווה את ביתה הצנומה לגן יחד עם פודל לבן וצנום. אני רואה את הזמרת הזו, שגלגל"צ גרם לנו לתלוש שערות בכל פעם ששומעים את שיר הזה שלה, אני מפנה את הדרך לאישה המבוגרת שתמיד ממהרת, ואני רואה טבח מנומנם צועד לעבר תחילת  משמרת הבוקר שלו. יש גם בחור חמוד שהיה חולף על פני ומחייך כל בוקר, ועד שסוף סוף החלטתי לעשות משהו חוץ מלחייך, הוא נעלם.

במקומו, את האהבה שלי אני מקבלת מפועלי בניין. ותאמינו לי, יש פה המון פועלי בניין. נווה צדק היא פנינת נדל"ן כבר כמה שנים – ולא צריך להתאמץ בשביל להרגיש זאת. הרבה משאיות עושות רברס בתשע בבוקר ברחוב שבזי. מימין ומשמאל נבנות מפלצות שקשה לדמיין איך הן ישתלבו עם הבתים, חלקם חדשים וחלקם מתפרקים, שמקשטים היום את נווה צדק. ולמרות זאת, שום צעקות בשפה הערבית, אף צפצוף של נהגים עצבניים ואף מדרכה כל כך צרה שגורמת לך פשוט ללכת על הכביש, לא ייקחו ממני את ההנאה של הליכה ברחובותיה. כי בכל זאת, נווה צדק היא תל אביב קצת אחרת. קצת יותר פסטורלית, קצת יותר קסומה, קצת יותר אירופאית (טוב, ממש קצת).

בצהרים, כאשר אני יוצאת להתאוורר מהמשרד ולקנות לי קפה (חטאתי- אני לא מעשנת, קפה הוא התירוץ היחיד שיש לי), מחכה לי נווה צדק אחרת.
רחוב שבזי כבר ערני לחלוטין, כל החנויות פתוחות, הכלב השכונתי נובח על המוניות (כלב טוב!), בתי הקפה מלאים בקהל שיושב ובוהה לו בצד השני ואני לא יכולה לשלוט בחיוך המטומטם שנפרש על פני. הבחור בגלידרייה כבר חושב שאני קצת לא בסדר. אני מסבירה לזוג שעובר לידי איך מגיעים לסוזן דלל (לא חווית את נווה צדק עד שלא שאלו אותך איפה זה סוזן דלל) ובדרך חזרה למשרד מניפה אצבע משולשת לעבר מכונית שהחליטה שלא צריך לציית לחוקי תנועה באזור הזה. אוי, איך אני מתה על השכונה הזו!

בסוף כל יום, אחרי יום עבודה ארוך וכמה איומי סכין על המקלדת שלי, מגיעה נווה צדק של הערב.

אני יוצאת מהמשרד לאור פנסי הרחוב ומגלה את השכונה בפעם השלישית. אנשים רבים מטיילים ברחובות, הפאבים נפתחו וריח היין מחזיר לי את החיוך המטומטם (רק שהבחור מהגלידרייה לא יראה). בתי הקפה עדיין מלאים, החנויות עדיין מכניסות אורחים, וריח הים מציץ מידיי פעם מעל הגגות.

אני עולה לי במעלה הרחוב, לא מצליחה להתאפק ונכנסת למדוד זוג נעליים.

פועלי הבניין כבר סיימו את העבודה ולכן אני לא יכולה לשאול מה דעתם. בסוף אני מחליטה לקנות כי הן יראו מעולה עם השמלה בחלון שבהמשך הרחוב.

רחוב שבזי נגמר ואני נכנסת לרחוב אחד העם. אך עם כל הכבוד לאחד העם, אני מדלגת עליו במהירות ופונה לרוטשילד. אבל זה כבר סיפור לפעם אחרת...

-הקטע התפרסם במגזין "עכבר העיר"