ביום שבת הייתי במועדון הגוסיפ, מבית היוצר של הלנדן AKA הדיסקוטק.
אני וחברה הגענו לשם ברבע לתשע וכבר היה מלא. חצי שעה אחר כך כבר היה מפוצץ ושעה אחר כך התרחשה שואה גרעינית.
וכמה שאני אוהבת שואות גרעיניות (מי לא אוהב, בינינו), הגעתי למסקנה שבשביל ליהנות ממקום צריך שהוא יעמוד באחד התנאים הבאים לפחות:
א. אפשר לדבר בו
ב. אפשר לראות את האנשים
ג. אפשר לרקוד
הגוסיפ היה חשוך, רועש בטירוף ולא היה ניתן לרקוד מבלי להכניס מרפק לצלעות של איזה גבר (מילא הוא היה חמוד, אבל בגלל שכל כך חשוך וצפוף אין לכך שום ערבויות). וזה עוד לפני שהזכרתי את העובדה שחוזרים הביתה עם ריח רענן ומגרה (טוב, כמעט מכל בר בתל אביב חוזרים עם ריחות שכאלה – אבל בגוסיפ הריח נדבק ולא מרפה לנצח נצחים, או עד שמתקלחים לפחות פעמיים- מה שמגיע קודם).
אז תגידו, זה אני הזדקנתי? או שכל מי שיוצא לשם פשוט אידיוט?
אני מניחה שהגוסיפ זו חוויה שכל אחד צריך לעבור פעם אחת. כמו צבא. אחרי ששרדתי שם שעה, אין בר שלא אוכל לכבוש! אני רק מעדיפה לכבוש אותם בישיבה, בלי שאף אחד מזיע עלי, בלי שלוקח לי 10 דקות להגיע לשירותים ובלי להגיד לסלקטורית תודה כי היא הכניסה אותי.
יחי הברים השכונתיים!
