קצת צדק בחיים

בשעה תשע בבוקר, נווה צדק כבר ערה. היא מצחצחת שיניים, שוטפת פנים – ומוכנה ליום חדש.

בתי הקפה כבר פתוחים עם לקוחות מגוונים; תושבי האזור בטרנינג, אמהות עם עגלות, תיירים שמתבלים את האוויר בצרפתית קולחת, אנשי עסקים עם לפטופים קטנטנים. קלישאות על גבי קלישאות שיושבות להן ולוגמות קפה של בוקר.

לא רק אני נהנית מרחוב שבזי בתחילתו של כל יום. בהליכה שלי לאורכו אני תמיד עוברת על פני האמא הצנומה, שמלווה את ביתה הצנומה לגן יחד עם פודל לבן וצנום. אני רואה את הזמרת הזו, שגלגל"צ גרם לנו לתלוש שערות בכל פעם ששומעים את שיר הזה שלה, אני מפנה את הדרך לאישה המבוגרת שתמיד ממהרת, ואני רואה טבח מנומנם צועד לעבר תחילת  משמרת הבוקר שלו. יש גם בחור חמוד שהיה חולף על פני ומחייך כל בוקר, ועד שסוף סוף החלטתי לעשות משהו חוץ מלחייך, הוא נעלם.

במקומו, את האהבה שלי אני מקבלת מפועלי בניין. ותאמינו לי, יש פה המון פועלי בניין. נווה צדק היא פנינת נדל"ן כבר כמה שנים – ולא צריך להתאמץ בשביל להרגיש זאת. הרבה משאיות עושות רברס בתשע בבוקר ברחוב שבזי. מימין ומשמאל נבנות מפלצות שקשה לדמיין איך הן ישתלבו עם הבתים, חלקם חדשים וחלקם מתפרקים, שמקשטים היום את נווה צדק. ולמרות זאת, שום צעקות בשפה הערבית, אף צפצוף של נהגים עצבניים ואף מדרכה כל כך צרה שגורמת לך פשוט ללכת על הכביש, לא ייקחו ממני את ההנאה של הליכה ברחובותיה. כי בכל זאת, נווה צדק היא תל אביב קצת אחרת. קצת יותר פסטורלית, קצת יותר קסומה, קצת יותר אירופאית (טוב, ממש קצת).

בצהרים, כאשר אני יוצאת להתאוורר מהמשרד ולקנות לי קפה (חטאתי- אני לא מעשנת, קפה הוא התירוץ היחיד שיש לי), מחכה לי נווה צדק אחרת.
רחוב שבזי כבר ערני לחלוטין, כל החנויות פתוחות, הכלב השכונתי נובח על המוניות (כלב טוב!), בתי הקפה מלאים בקהל שיושב ובוהה לו בצד השני ואני לא יכולה לשלוט בחיוך המטומטם שנפרש על פני. הבחור בגלידרייה כבר חושב שאני קצת לא בסדר. אני מסבירה לזוג שעובר לידי איך מגיעים לסוזן דלל (לא חווית את נווה צדק עד שלא שאלו אותך איפה זה סוזן דלל) ובדרך חזרה למשרד מניפה אצבע משולשת לעבר מכונית שהחליטה שלא צריך לציית לחוקי תנועה באזור הזה. אוי, איך אני מתה על השכונה הזו!

בסוף כל יום, אחרי יום עבודה ארוך וכמה איומי סכין על המקלדת שלי, מגיעה נווה צדק של הערב.

אני יוצאת מהמשרד לאור פנסי הרחוב ומגלה את השכונה בפעם השלישית. אנשים רבים מטיילים ברחובות, הפאבים נפתחו וריח היין מחזיר לי את החיוך המטומטם (רק שהבחור מהגלידרייה לא יראה). בתי הקפה עדיין מלאים, החנויות עדיין מכניסות אורחים, וריח הים מציץ מידיי פעם מעל הגגות.

אני עולה לי במעלה הרחוב, לא מצליחה להתאפק ונכנסת למדוד זוג נעליים.

פועלי הבניין כבר סיימו את העבודה ולכן אני לא יכולה לשאול מה דעתם. בסוף אני מחליטה לקנות כי הן יראו מעולה עם השמלה בחלון שבהמשך הרחוב.

רחוב שבזי נגמר ואני נכנסת לרחוב אחד העם. אך עם כל הכבוד לאחד העם, אני מדלגת עליו במהירות ופונה לרוטשילד. אבל זה כבר סיפור לפעם אחרת...

-הקטע התפרסם במגזין "עכבר העיר"