נכנסתי לשגרה.
לא זוכרת מתי יצאתי ממנה, אבל בהחלט נכנסתי חזרה.
הולכת לעבודה, חוזרת הביתה. אין לי כוח לצאת, וגם כשאני יוצאת, אז סבבה, בסדר. אבל למחרת שוב הולכת לעבודה, ובערב שוב חוזרת הביתה, לספה עם השקע הטיפשי במרכזה (פשוט הספוג נהרס ויצר שקע לכל רוחבה של הספה. שום קשר בין זה לבין התחת שלי שנמצא שם באופן קבוע).
השגרה תמיד נופלת עלי בבום. אני יושבת בעבודה ופתאום קולטת שאתמול ומחר והיום הם בדיוק אותו הדבר. ולא נורא כי סוף שבוע יגיע במהרה, אבל מצד שני הוא גם יגמר במהרה אז מה הטעם. ואז אני חושבת "אז מה הטעם לחיים האלה בכלל?" וקופצת מהמרפסת.
סתם. זו השגרה שמדברת מגרוני.
אני חושבת שגבר יעזור לי לצאת מהשגרה. זה כל מה שאני צריכה. גבר. זה מה שיפתור לי את כל הבעיות בחיים. לעולם לא יהיה לי משעמם. לעולם לא יהיה לי עוד רגע דל. I will never go hungry again!!!
טוב ברור שאני לא באמת חושבת ככה. אני בטוחה שגם איריס תעיד שכשיש לך פושטק לצידך זה נפלא, אך השגרה תגיע במוקדם או במאוחר.
כי החיים בעצם מבוססים על שגרה. לנו לפחות יש יס מקס. תחשבו מה היו עושים במאה ה-19 כשהיו חוזרים מהעבודה אל השקע שבספה.
אויש... אתם תסלחו לי על הפוסט נוטף האושר הזה, נכון? פשוט יש גם רגעים כאלה בחיים, בהם אתה מחכה שמשהו נפלא יקרה לך.
זה מזכיר לי ציטוט שאומר "אתה לעולם לא יכול להיות עשיר מידיי או רזה מידיי". למרות שכל הסיפורים שצצו לאחרונה על אנשים שזכו בלוטו וזה הרס להם את החיים, או נשים שמתו מאנורקסיה, קצת מבטלים את ההיגיון שמאחורי הציטוט הזה.
בקיצור, אני צריכה לסתום את הפה. כי החיים שלי כן נפלאים. וטוב לי. ועל מה לעזאזל אני מתלוננת? על שגרה?? כשחושבים על זה, שגרה היא דבר מבורך. בערך.
חוץ מזה, אתמול גיליתי שבעל הבית שלי חייב לי 500 שקל. אם זו לא סיבה מספיק טובה לחייך בגללה, אני לא יודעת מה כן.
