היום הארוך בחיי

היום הארוך בחיי התרחש ב-13 לנובמבר 2005.

הוא החל בשעה 3:00 לפנות בוקר בטיסה מישראל לג'נבה. משם הייתי אמורה להמשיך ב-3 (!!!) רכבות לעיירה קטנה בשם בורג סאן – מוריץ, אשר נמצאת בצרפת למרגלות ההרים האלפים. מה יש לי לחפש בהרים האלפים אתם שואלים? נסעתי לעבוד כברמנית בקלאב מד סקי בצרפת.

במטוס ישב לידי ישראלי לשעבר, שמתגורר בשוויץ. תהרגו אותי, אבל אני לא זוכרת את השם שלו. התחלנו לשוחח, הוא גילה שפני מועדות לקלאב מד ושאיני דוברת כלל צרפתית והבטיח שיעזור לי כשננחת.

בשדה התעופה הוא עזר לי לרכוש כרטיסים לרכבת. כלומר, 3 (!!!) רכבות.

עד יציאת הרכבת הראשונה היו לי כשעתיים לשרוף והשוויצרי החביב (מיכאל? ז'אק? ג'וזף?) התעקש להמשיך ולהנעים את זמני. יצאתי לטייל עם הבחור לאורך אגם ז'נבה והיה פסטורלי ונפלא. הרגשתי שאני יכולה לכבוש את העולם! תמימה שכמותי.

הבחור ליווה אותי עד הרכבת ונפרד ממני לשלום.

התיישבתי בכיסא: אני, תיק הגב שלי, המזוודה הקטנה והמזוודה הגדולה. הרכבת התמלאה עד אפס מקום. לאחר כשעה נסיעה הכריז הכרוז על התחנה שלי. קמתי מהכיסא וניסיתי לפלס את דרכי בין האנשים הרבים שעמדו. עובדה שחשוב לדעת מס.1: העם הצרפתי לא אוהב לפנות את הדרך. נאבקתי להתקדם לעבר היציאה עם שתי המזוודות שלי ואף אחד לא נתן לי לעבור. רגע לפני שהגעתי לדלת היציאה, ראיתי אותה נסגרת. "לא!!" צעקתי. "איי ניד טו גו דאון!" חסרת אונים צפיתי בתחנה שלי מתרחקת. לא נורא, הכל בסדר. אני ארד בתחנה הבאה.

ירדתי. תחנה שכוחת אל. פשפשים לא רוצים לחכות בתחנה הזאת לרכבת. הסברתי למוכר הכרטיסים מה קרה. הוא בתמורה הסביר לי שהרכבת הבאה תגיע עוד שעה וחצי.

הסתכלתי סביבי וראיתי תא טלפון. התקשרתי לאמא. בכיתי. לאחר מכן גם ניסיתי להוציא ממתק מהמכונה והיא בלעה לי את הכסף. באותו רגע התחלתי להבין שזה לא יום המזל שלי.

עליתי על הרכבת. בשלב הזה הידיים כבר אדומות ונפוחות מכל סחיבת המזוודות. הייתי הרוגה אך לא יכולתי להרשות לעצמי לישון מהחשש ששוב אפספס את התחנה.

הגעתי לתחנה בה אני צריכה לרדת, השעה כבר מאוחרת. חושך בחוץ. התקשרתי לקלאב מד, להודיע להם שאני בדרך, שישלחו מישהו שיאסוף אותי. אבל- אין תשובה. התקשרתי למיכל, נציגת קלאב מד בארץ. היא הבטיחה שתנסה לתפוס אותם ובכל מקרה להתקשר אליה כאשר אגיע לעיירה.

עליתי על הרכבת. הגיע השעה לצאת. היא לא יוצאת (זה מצחיק אותך, אלוהים?). כרוז מכריז משהו בצרפתית ולפי אכזבת הנוסעים אני מבינה שיש בעיה. כעבור 45 דקות נפתרה הבעיה. יצאנו לדרך.

הגענו לבורג סאן - מוריץ. הללויה. ירדתי מהרכבת ומצאתי את עצמי עומדת לבדי עם המזוודות שלי ומחשבות אובדניות. לא הופתעתי לראות שנציג קלאב מד- אין. היחיד שחיכה לי בזרועות פתוחות היה תא טלפון קטן וחביב.

1. התקשרתי לקלאב. אין תשובה.

2. התקשרתי למיכל. הפתעה! אין תשובה.

3. התקשרתי הביתה. אמא ענתה לי. אוי, כמה אני אוהבת אותך אמא!

פרצתי בבכי אומלל ובקושי הצלחתי להסביר לה את כל הסיפור. אני מופתעת שבכלל הצלחתי להחזיק את השפופרת עם ידיי החזרזיר שנהיו לי מסחיבת המזוודות.

אמא שלי מנסה לחשוב על פתרון. אישה עוברת. אני שואלת אותה אם יש מלון באזור. היא לא מבינה אותי. עובדה שחשוב לדעת מס. 2: צרפתים לא יודעים אנגלית. זהו. נשברתי סופית. אין לי לאן ללכת. השעה כבר 01:00 לפנות בוקר. עצוב לי, מפחיד לי, כואב לי. אמא מציעה אולי אשב על הספסל עד הבוקר. בטח! ואזמזם שלמה ארצי עד צאת החמה.

בשלב הזה אני פשוט חסרת תקווה. חסרת תקווה ברמות שאינני יכולה להסביר.

ואז אמא אומרת את המשפט הבא: "לכי – תחפשי – מישהו – שיעזור ".

בהתחלה אני מסרבת בתוקף. אני את תא הטלפון הזה לא עוזבת. אך אז מבינה שאין שום אופציה אחרת. לקחתי את שתי המזוודות והתחלתי ללכת.

אחרי פחות מחמש דקות ראיתי פתאום 4 מקומיים צעירים. אני שואלת אם הם מבינים אנגלית ואחת הבנות עונה בחיוב. אני מסבירה לה את מצבי. הם מדברים בניהם בצרפתית ואומרים לי לבוא איתם. אנחנו עוברים על פני כמה מלונות אך כולם (כמובן) סגורים.

הם אובדי עצות. אחרי עוד כמה לחשושים בצרפתית הבחורה מתקשרת לידיד שלה והוא מגיע עם מכונית. אנחנו נכנסים והיא מסבירה לי שהם יסיעו אותי לקלאב.

45 דקות נסיעה, חלונות סגורים, חימום עובד, הם מעשנים, והמכונית מטפסת בעיגולים על ההר. רציתי להקיא את נשמתי. אבל התאפקתי.

הגענו.

נכנסנו.

הכל שקט.

בפינת הלובי היה טלפון ציבורי (רשמית אני מכתירה את הטלפון הציבורי כהמצאת המאה). התקשרתי לאמא (רשמית אני מכתירה את אמא כהמצאת המאה).

"ליעד!!!!!!!!!!" היא ענתה. מסתבר שעברה עליה שעה לא פחות קשה משלי. היא שלחה את הבת שלה לבד בעיירה קטנה בצרפת ולא שמעה ממנה במשך יותר משעה. באמת, לא נעים.

שלחתי את הצרפתים לדרכם תוך כדי שאני מודה להם ללא סוף ואומרת כמה אני אוהבת אותם. עובדה שחשוב לדעת מס.3: יש כמה צרפתים נחמדים שמסתובבים להם בצרפת.

מצאתי שירותים חשוכים, הורדתי את העדשות, השתנתי, נשכבתי על הספה בלובי, התכסיתי במעיל והלכתי לישון. השעה הייתה 03:00. וככה הסתיים היום.