מאחר והמשרד שלי שוכן בנווה צדק, כמעט תמיד (ובמיוחד בימי חמישי) כשיוצאים לרחוב רואים חתן, כלה וצלם מסתובבים להם ומחפשים דלת כחולה או חלון ונציאני להצטלם לידם.
אז גם היום, בדרך למכולת, זכיתי לראות מראה שכזה, והצטערתי שאין איתי מצלמה כדי שאתם, הקוראים הדימיוניים שלי, תראו מה הפסדתם. נסו לדמיין:
אחות / דודה / בחורה בעלת קרבה כלשהי לחתן או לכלה, לבושה בשמלת תחרה (אוי ווי 1) בצבע טורקיז (אוי ווי 2), וכלה נועלת עקבים שיכלו לשמש כנשק במבצע עופרת יצוקה (אוי ווי 3), שמלת סטרפלס (לא אוי ווי, אך בהחלט נדוש) מנופחת ומעוצבת כקציפת עוגה חגיגית (אוי ואבוי 4). והשיא: כתר. כתר כסוף על הראש. אוי, האימה.
וכל זה עוד לפני שהזכרתי את החתן האומלל שזז על פי פקודותיה הצווחניות של כלתו האהובה: "לא! לא ככה! תעמוד מאחורי!" "אבל אני מאחוריך.." התפתל המסכן.
עכשיו, אני אישית לא נוטה לחבב את כל תרבות החתונות ההיסטרית הזאת.
תצקצקו, תצקצקו בלשונכם, אבל זה נכון. אולי בסוף גם אני אתחתן כמו כולם באולם, אתאפר יתר על המידה וארקוד עם החברים של סבא וסבתא שלי, אבל כרגע, כשזוג חברים שלי מהרהר בקול רם וברצינות תהומית איפה הם יושיבו את נפתלי ואם ההמבורגרים שיוגשו בחצות יהיו מבשק בקר או עגל, זה גורם לי לרצות להקיא בפה שלי.
אני מעדיפה לקחת את הכסף שיתוכנן להיות מושקע בחתונה שלי (כאשר אמצא את בחיר ליבי כמובן- ואני לא דורשת הרבה; רק שיהיה גבוה, אינטילגנט, מצחיק, כריזמטי וטוב במיטה) ולנסוע איתו לאיטליה.
אחח... איטליה... טוב, זה כבר נושא לפוסט אחר לחלוטין...
