אני שונאת ספורט. לא, שונאת זו מילה עדינה מידיי. אני מתעבת ספורט. אני סולדת ממנו. אני אפילו חברה בקבוצה בפייסבוק שטוענת שספורט זה בעצם השטן.
במשך 25 שנותיי, כבר הספקתי להיכשל אין ספור פעמים:
נרשמתי ל"שייפ" וכשזה לא תפס עברתי ל"גרייט שייפ" (נשמע מבטיח, לא?). כשזה לא הצליח הוצאתי הון על מאמן כושר אישי. לאחר שכמעט ואיבדתי את כל חסכונותיי חזרתי לרבוץ על הספה. משום מה, הפתרון לא עזר למשקל שלי, מוזר. ניסיון נוסף לחזור לעניינים הוביל אותי לסטודיו לריקוד. אחרי חודש רקדתי את דרכי למטבח וחזרה. וכן- גם לי הייתה תקופה בה רצתי בפארק הירקון. ולבסוף, חזרתי שוב ל"שייפ". מי אמר שלא לומדים מטעויות.
בכל פעם שחשבתי שסוף סוף אצליח להתמיד, אפסיק להשתעמם, לא אכנס לדיכאון קליני- התקווה נקטעה באיבה, נעלי ההתעמלות נזרקו חזרה לתחתית הארון, בגדי הספורט הוסבו לפיג'מה.
אם נשים בצד את אותם אנשים שבאמת אוהבים ספורט (שישרפו), יש הרבה מאוד אנשים שפשוט מצליחים להתמיד.
הם משכנעים את עצמם שמתרגלים לזה.
הם מתבאסים על הכסף ומכריחים את עצמם ללכת גם אם זה יהרוג אותם.
הן הולכות בשביל למצוא חתן.
הם הולכים כי הזרועות שלהם לעולם לא יהיו רחבות מספיק.
ויש אותי, שהולכת רק כדי להבין שאני פשוט לא מסוגלת ללכת. המחשבה שאני צריכה להגיע לחדר כושר ממש מצליחה להרוס לי את היום.
אמרו לי לא לעשות מזה כזה עניין, סה"כ שעה מהיום שלי, זה לא כזה ביג דיל, פשוט להכניס את זה לסדר יום, זה רק ספורט (תתביישי לך, דפנה דקל!). אבל זה לא עוזר. אני פשוט לא מסוגלת.
על קיר המשרד, ליד המחשב שלי, תלויה כתבה ובה "עצות אמיתיות מנשים אמיתיות שמצליחות להתמיד באימוני כושר". מידי פעם אני מציצה בה תוך לעיסת בצק כלשהו.
אולי יום אחד גם אני אצליח. אבל עד אז, בכל פעם שחברה שלי תספר איך היה לה בחדר כושר, אני אחייך אליה ואחשוב לעצמי בסתר ליבי: "זונה".
