יש לי בעיה. הבגדים שלי משחקים לי עם המוח.
אם יש בגד שלא הלכתי איתו הרבה זמן, אני ממש ארגיש אשמה. המצפון לא ירפה. המחשבה שיש לי בגד בארון ואני לא הולכת איתו עושה לי פריחה בכל הגוף. אני יודעת, תאשפזו אותי. אני פשוט לא שולטת בזה. Must-wear-them-all.
לעולם לא אצליח להבין איך יש בנות עם בגדים בארון שעדיין יש עליהם את התווית. מה, לא הלכתן עם הבגד אף פעם?? איך אתן יכולות לחיות עם עצמכן??!
אני יודעת שחלקכן מהנהנות ואומרות: נכון, לי יש בגדים כאלה. תתביישו לכן! בשמי ובשם כל פרטי הלבוש ברחבי הארון, אני דורשת שתלבשו את כולם. עכשיו.
איכשהו, בגבורה רבה, אני מצליחה לייצר שוויון כלשהו בארון שלי. בערך. כמעט. סוג של. טוב, לא ממש. 30% מהארון שלי תמיד ירגיש מקופח.
אבל הבעיה ה-באמת גדולה, הנקודה בה המצפון מכה בי הכי חזק, היא במגירה היכן ששוכבים כל משקפי השמש שלי.
כי ברגע שנכנסו לחיי משקפי שמש חדשים- אני יודעת שהקודמים לא יראו יותר אור שמש בחייהם. ברגע שקניתי זוג חדש אני אשים אותו יום יום, אחרוש עליו עד צאת הנשמה, או עד שיגיע הזוג הבא.
בכל פעם שאני חולפת על פני המגירה ושומעת את המשקפיים הישנות שלי קוראות בשמי, אני מנסה להתעלם ולהמשיך הלאה. אך מידיי פעם אני לא עומדת בפיתוי ומוציאה את אחד הזוגות הישנים. הם עדיין יפים, הם עדיין באופנה. אז למה לעזאזל הפסקתי ללכת איתן? הן עלו לי איזה 1000 שקל!!!
אבל איכשהו, דווקא המשקפיים האחרונות שקניתי במבצע ועלו לי 99 שקל אחרי מע"מ, הרבה יותר מוצאות חן בעיני עכשיו. לפעמים רגשות האשם כבדים במיוחד ואני מרגישה צורך לשים את כל הזוגות שברשותי על הראש. אם יום אחד תראו בחורה מגוחכת משוטטת עם 5 משקפיים בו זמנית על הפרצוף שלה- כנראה שנשברתי.
בסופו של דבר, אין פתרון. אני אף פעם לא אוכל לרצות את כל החפצים הדוממים שברשותי.
הם כולם היו בניי. אך במשפחה הזו, תמיד יהיה ילד אחד מועדף.
(ואם זה היה מחזה, הייתי עכשיו יוצאת נסערת מהבמה).
נ.ב- בנתיים, את הצורך שלי לקנות דברים חדשים אני מרסנת באמצעות האינטרנט, בבלוגים של אופנה או באפליקציות של משקפיים. פעם היה window shopping. היום זה website shopping. וזו כבר מחלה אחרת לגמרי...
