19.9.2010

5 סיבות למה הפסקתי ללכת לגלינה, לגוסיפ, לגזוז, ולעוד כמה מקומות שלאו דווקא מתחילים באות ג'

1. כי האבקות מרפקים זה לא ענף ספורט שאני מעוניינת לקחת בו חלק
אם תרשו לי להשתחצן רגע, אני דווקא די טובה בתקיעת ודחיפת מרפקים. תעיד על כך התקופה הסוערת בחיי בה זרקתי מרפקים לכל עבר בלי להביט לאחור במסיבות, והעובדה שלא תמיד אכפת לי מה חושבים עלי. אך הימים הללו חלפו עברו להם, והיום אני מעדיפה להניח את מרפקיי בעדינות על הבר במקום לתקוע אותם לאיזו שרמוטה בצלעות.

2. כי האלכוהול שם יקר בטרוף
ואני אוהבת אלכוהול. מאוד. ואני לא יכולה להרשות לעצמי לשלם על שתייה כמו אשת אוליגרך. ושלא תעזו להגיד "את בחורה, תמצאי אוליגרך שיזמין אותך לשתות" כי א. זה מטומטם להגיד דבר כזה. ב. לא אשקר- אם בחור יזמין אותי לשתות לא אגיד לו לא. אך לפלרטט עם מישהו רק כדי לקבל ממנו משקה חינם ואז להעלם, או מנגד להעביר את כל הערב שלי עם מישהו רק כדי להוציא ממנו כמה שוטים על חשבונו, יגרום לי להרגיש שאני, או אמא שלי, עוסקות במקצוע הוותיק בעולם.

3. כי זה מבאס להיתקל בבת הדודה שלי חוגגת שם יום הולדת 21

4. כי תמיד יש שם בחורות שנראות כאילו הן התאמצו יותר מידיי
וזה מביך. יותר מידיי מייקאפ, פחות מידיי תחתונים, עקבים מטורפים, ושמלות ממש מכוערת. אומנם כיף להסתכל עליהן ולצחוק, אבל לא בטוחה שזה הקהל שאני רוצה להתחכך בו. אז אני סנובית. ויש מצב שהן גם חושבות עלי דברים איומים. אבל הנה, אתם רואים- אפילו לא התחיל הערב וכבר אנחנו לא מסתדרות.

5. כי ככה.
ובנינו, זו הסיבה הכי טובה.

עכשיו, זו מסיבה!

5.9.2010

מועדון האקסיות




 ליעד:
אני מניחה שיש ספר אקסיות עם אלפי חוקים של עשה ואל תעשה, אך אינני מודעת אליהם, וגם לא אכפת לי מהם יותר מידיי.

לאחרונה, חוויתי שוב את נפלאות הפייסבוק כאשר חיכתה לי הודעה שנפתחה כך:
"אממ קצת מוזר אבל הגעתי לבלוג שלך דרך אקס שלך, שעכשיו הוא גם אקס שלי. אולי בעצם לא הייתי צריכה להגיד את זה אבל, נוו מילא. יש לנו משהו משותף   :) אני יודעת שזה כיף לשמוע דברים כאלה אז רק רציתי להגיד לך שהבלוג שלכן אדיר ממש. אני ממש נהנית לקרוא אותו. אני אומנם לא מהמגיבות אבל כן חשבתי לפרגן בפרטי.  בכל מקרה, יש לך ממש כישרון."

קוראים לה מור. עניתי לה, התכתבנו על הבלוג ועל האקס המדובר וכך השיחה הפייסבוקית התגלגלה והמשיכה לה לאורך כל היום. עכשיו, בטח בספר החוקים של האקסיות כתוב בדיו אדום בוהק "על אקסית לעולם לא להיפגש עם אקסית אחרת מרצון", אך כמו שציינתי- לא קראתי את רב המכר, וכנראה שגם היא לא, ולכן לאחר שיחה כיפית ומעניינת החלטנו שאנחנו חייבות להיפגש.

וכך היה. שישי בצהריים, יום יפה, ליעד ואקסית של אקס שלה שותות קפה.
חשוב לציין- אני לא ראיתי את אותו אקס (נקרא לו נחום) מאז שנפרדנו, שזה כבר מעל שנה.

ישבנו מור ואני ודיברנו על העבודה שלנו, על הבלוג וגם על נחום, מן הסתם. כשלפתע, בלי אזהרה מוקדמת, מור גמגמה: "מדברים על החמור". הרמתי את ראשי ואכן, בצומת, נשען נחום על האופניים שלו וחיכה שיתחלף האור ברמזור לירוק. למזלנו, הוא לא יכול היה לראות אותנו.
בואו נתעכב על זה שנייה- לא ראיתי אותו מעל שנה וביום שאני נפגשת עם האקסית שלו אני צופה בו מעבר לכביש. חזרו אחרי: אין דברים כאלה.

"מור, אני חייבת להגיד לו שלום. לא ראיתי אותו כל כך הרבה זמן, אני בטח לא אראה אותו- אנחנו אף פעם לא נתקלים אחד בשני. אני חייבת!"
אני יודעת שזה קצת מטומטם מצדי, אבל עבר המון זמן והנה בחור שהיה חלק חשוב מחיי עובר מולי ברחוב. העובדה שאקסית שלו יושבת לידי לא עצרה אותי מלהרים את התחת שלי מהכיסא. הלכתי לכיוונו ונפנפתי לו. התחבקנו, דיברנו קצת, התעדכנו והוא הציע שנשב איפשהו. "אני לא יכולה, חברה שלי מחכה לי" (אמא אמרה ששקרים לבנים מותר!) וכך נפרדנו וחזרתי למור.

צחקנו מהאירוע הנדיר שהתרחש ברגע זה ועברנו לדבר על נושא אחר. ואז, נופף לי בחור שעבר ברחוב. הוא היה לי מוכר, נופפתי בחזרה, ותוך שמור מסתובבת לראות למי אני מנופפת, נזכרתי מי זה. אך היה מאוחר מידיי. מור הסתובבה, והבחור קלט אותה והאדים. 
הוא חבר טוב של נחום, והוא הביט בשתי אקסיות שלו יושבות להן יחדיו.
"מור....? אמממ... היי... מה... טוב, ביי" והוא התרחק במהירות מהמקום. אני ומור בהינו אחת בשנייה בהלם.
מרפי, ידידנו הטוב, הוא בחור עם חוש הומור מעוות.

אחרי שאני ומור דיברנו ודיברנו על כמה ביש מזל (אך עם זאת מצחיק ביותר) כל העניין, נפרדנו כל אחת לדרכה, תוהות מי תשמע מנחום קודם. וכך הסתיימה לה פגישת האקסיות.

כמו שחשבנו, גם אני וגם מור קיבלנו סמס זועם ומבולבל מנחום אחרי כחצי שעה. מאז שלושתנו מנהלים מערכת יחסים פתוחה, מתכננים לעבור לארה"ב ולהפוך למורמונים

מור:
מי שאמר "אני מעדיף להיות בר מזל, מאשר להיות אדם טוב" היה בעל הבנה עמוקה במשמעות החיים. אנשים פוחדים להתמודד עם העובדה שחלק גדול מהחיים תלוי במזל. ממש מפחיד לחשוב שכל-כך הרבה נמצא מחוץ לשליטה שלנו. יש רגעים במשחק טניס, כאשר הכדור פוגע בקצה העליון של הרשת, ולשבריר שנייה הכדור יכול לעבור לצד של היריב או לצד שלך. עם קצת מזל, הכדור יעבור לצד של היריב ואז אתה מנצח. ואולי לא, ואז אתה מפסיד.

האקס של ליעד הוא גם האקס שלי. דרך מצחיקה להכיר חברה חדשה. אז נכון, אני לוקחת את האשמה. אפשר לומר שהבאתי את זה על עצמי. הבלוג של ליעד שבה אותי, החבר זרק אותי ולא ראיתי סיבה שתמנע ממני לדבר עם ליעד (לחשוב מור!! לחשוב לפני שאת עושה משהו!). ככה הכרתי לי חברה חדשה וקבענו להיפגש. כי אקס או לא אקס, יש בלוג לדבר עליו.

אז נפגשנו לקפה בת"א. אפשר לומר שזה היה יום רגיל למדיי, השמש חייכה אלי, החניה התפנתה בדיוק בשנייה שהגעתי. לא יכולתי לבקש יותר.
בעוד אני וליעד משוחחות על דברים ברומו של עולם, הייתי חייבת לעשות לה הכרות עם הקארמה שלי:
אני לא תל אביבית. עדיין לא לפחות (מישהו שמע על דירה שמתפנה בקרוב?), ובפעמים המעטות שכן יוצא לי להגיע לתל אביב אני זוכה למפגש קצרצר עם נחום, או עם אחד החברים של נחום, או עם כולם יחדיו. לפעמים אני מצליחה להתחמק, לפעמים זה מאוחר מדיי.
איכשהו, זה נורא שעשע את ליעד. נראה לי שהיא לא לגמרי האמינה בקארמה שלי עד שזה התרחש מול עיניה.
עברה לי בלב איזה מחשבה שאולי גם הפעם זה יקרה, וישבור את שיא המבוכה.
ואז הבחור נוסע לו על אופניים, חוזר מהים.
ליעד! תשלטי בעצמך!!! אבל לא, ליעד חייבת להגיד שלום. נו טוב. אני אשתה את הקפה שלי בשקט והבטן תתהפך לי עד שהוא ימשיך לנסוע והרגל לא תפסיק לרקוע . תחזרי כבר!!!

צירוף מקרים הזוי, לא ככה? אבל הקארמה שלי רק התחילה להתחמם.
כשליעד אומרת שלום לעובר אורח ברחוב, משהו בבטן אומר לי לא להסתובב. וליעד קצת איטית אפשר להגיד ואני.. סקרנית? (הסקרנות הרגה את החתול, אה?). תוך כדי סיבוב אני רואה את ליעד מתחילה להסמיק. ואז אני רואה! חבר של נחום מולי, מול שתינו.
אני לא יודעת מה היה יותר אדום, הפרצוף שלו או החולצה שהוא לבש.

"אז מה עכשיו ליעד? הוא בטוח יתקשר אליך. אליי? מה פתאום שהוא יתקשר אליי? איתי הוא לא ירצה לדבר בחיים. טוב, נחכה ונראה"
כשהגעתי הביתה כבר חיכתה לי הודעה בפלאפון שדורשת הסבר ומיועדת לשתינו.  אני נמנעתי והנחתי לליעד להיות אחראית על ההסברים.

איי... גברים.
לא, נחום, אין לנו תוכנית לנקום בך, ואין לנו איזה רכילות מעניינת מדיי לחלוק עליך. שתינו חולקות הרבה דברים במשותף בנוסף אליך.
נו.. ואני חשבתי שנשים פרנואידיות.


11.8.2010

תל אביבי אמיתי


להיות תל אביבי אמיתי זה לקבל דחף בלתי נשלט לחנות בחנייה פנויה, גם אם סתם עברת שם במקרה ואתה בכלל לא צריך להחנות.
להיות תל אביבי אמיתי זה להעביר כסף קדימה לנהג במונית שירות של קו 5.
להיות תל אביבי אמיתי זה לצאת להמון דייטים.
להיות תל אביבי אמיתי זה לפגוש את האקס באמצע הדייט שלך.
להיות תל אביבי אמיתי זה לשבת בבית קפה עם חברים כמו חבורת פלצנים ולחשוב שכולם מסביב פלצנים חוץ ממך.
להיות תל אביבי אמיתי זה לגור בקומה רביעית ללא מעלית / בדירה מחולקת / במחסן שחיברו לו צנרת וקראו לו 'דירת סטודיו'.
להיות תל אביבי אמיתי זה להזדעזע מהמחירים של הדירות, ולשלם בכל זאת.
להיות תל אביבי אמיתי זה לרדת ב-4 לפנות בוקר לקנות סיגריות ב-AM:PM
להיות תל אביבי אמיתי זה לרדת ב-4 לפנות בוקר לאכול בורקס.
להיות תל אביבי אמיתי זה לרדת ב-4 לפנות בוקר לברמן/ית בשירותים.
להיות תל אביבי אמיתי זה לדעת שלמפגש הרחובות קינג ג'ורג'-אלנבי-שיינקין קוראים כיכר מגן דוד.
להיות תל אביבי אמיתי זה לדעת שאם היית נשאר לגור אצל ההורים היית חוסך המון כסף (אבל היית משלם על זה בדם יזע ודמעות).
להיות תל אביבי אמיתי זה לזלזל במי שגר ברמת גן וגבעתיים.
להיות תל אביבי זה לנסוע על אופניים.
להיות תל אביבי זה לגלות שגנבו לך את האופניים.
להיות תל אביבי אמיתי זה לא לראות את החברים שגרים מחוץ לתל אביב אלא אם הם באים לתל אביב.
להיות תל אביבי אמיתי זה לא לגור צפונה מיהודה מכבי.
להיות תל אביבי אמיתי זה להיוולד בתל אביב. תכלס.

נ.ב - להיות תל אביבי אמיתי זה לא לכתוב רשימה כזו. אבל נולדתי ברעננה, אז מה אני מבינה :)



4.8.2010

חיי בתל אביב, מנקודת מבט של חניה

חיי בתל אביב מתחלקים, עד היום, לשלושה חלקים:

החלק הראשון, המכונה גם "הזרם הרומנטי" 

נישקתי את הורי ברעננה לשלום, נפרדתי מהרכב הוותיק שלי והתמקמתי בדירה מהממת עם שותפה. הכל היה ורוד, מצאתי את עצמי מהר מאוד בזוגיות, נסעתי לעבודה כל יום באוטובוס שמחה, טובת לב ומזיעה קלות.
ובימי שישי הייתי מגיעה להורים בעזרתו של החבר או של אחי היקר.
כך עברה לה באושר וכיף שנה וחצי.

החלק השני, הידוע גם בכינויו "זרם האקסיסטנציאליזם" 

השותפה שלי לדירה התחלפה, אח שלי עבר עם אשתו הטרייה לרעננה ואני והחבר נפרדנו. התחלתי בכל יום שישי בשעה 17:45 לנסוע באוטובוס האחרון לרעננה עם שק כביסה גדול ביד. זו גם התקופה שבה התחלתי לגלות רווקות תל אביבית מהי (אך זה נושא שדנו בו מספיק פעמים בעבר).

רעננית מפונקת שכמותי, לא החזקתי מעמד וקניתי רכב.
תחילה הוא שכב בודד, גלמוד ומלוכלך מתחת לדירה שלי ורק בסופי שבוע ואירועים מיוחדים הייתי משתמשת בו- מהסיבה הפשוטה שיש לי פוביה נוראית מחיפוש חניה. חיפוש חניה גורם לי לאבד את שפיותי, יעידו על כך חברותיי הסבלניות, ואני מוצאת את עצמי מהר מאוד מאבדת כל רצון לחיות בזמן שאני מחפשת 4 פסי כחול לבן להיצמד אליהם.
אך מהר מאוד הבנתי שאם ברחוב שלי יש חניה (כן, זה נכון, ברחוב משה שרת בתל אביב אפשר למצוא חניה גבירותיי ורבותיי), וליד העבודה שלי יש חניה (כן, זה נכון, בשכונת נווה צדק יש הרבה אזורים אפורים שאפשר להחנות בהם, גבירותיי ורבותיי) אז אין סיבה שלא אנצל את הרכב שלי ואמנע ממנו להיות בודד וגלמוד. מלוכלך הוא נשאר, לצערי. וכך התחלתי לנסוע כל בוקר לעבודה וכל שישי להורים ושכחתי לגמרי איך נראה אוטובוס מבפנים (טוב, זה שקר. בערבים וסופי שבוע עדיין השתמשתי בשירותיו האדיבים של קו 5).
והופ, שנה נוספת חלפה לה בשמחה וצהלה.

החלק השלישי, שאבחר לכנות "זרם המודרניזם" 

אנחנו בהווה.
ואני עוברת לגור לבד!!! מצאתי דירה מקסימה במחיר הגיוני (יחסית. הכל יחסי בחיים), במיקום שעליו תמיד חלמתי. ההתרגשות גדולה, האושר גדול, המטבח קצת פחות.

חיפוש דירה בתל אביב יכול להוות פוסט בפני עצמו, אז אשמור את הסיפורים לפוסט אחר. הדבר היחיד שמציק לי בקשר למעבר הוא אותה פוביה מחיפוש חניה, לכן חשבתי שלא תהיה ברירה אלא להחזיר את המנהג הישן בו הרכב יחנה מתחת לבית כל השבוע וישמש אותי בעיקר לנסיעה אל ההורים. וזה טיפשי.
ולפתע, לפני כמה ימים, יצא לי להשתמש בשירות של car2go. מי שלא מכיר, הרעיון הוא השכרת רכבים שמפוזרים ברחבי תל אביב לפי שעה. בהתחלה כל עניין התשלום נשמע לי יקר ועם יותר מידיי מספרים במשוואה (הוא מחולק לשלושה גורמים: דמי מנוי, מחיר לשעה/ליום ומחיר לקילומטר). אך חישוב מהיר מאוד הוכיח שאם אני נוסעת לפחות פעם אחת בשבוע- זה הרבה יותר משתלם מאשר להחזיק רכב, לשלם על ביטוח, טיפולים ודלק ולצפות בו חונה כל השבוע מתחת לבית בלי לזוז.

הרכב שנסעתי בו חונה בחנייה פרטית קרוב לדירה שלי, וכשראיתי אותו מחכה לי די התרגשתי (מה? זה מגניב!).
נסעתי ב- Nissan micra. יש לי דעה קדומה על Nissan בלי סיבה מוצדקת, סתם כי החלטתי, אך הרכב דווקא נחמד. הוא קטן וממש צפוף מאחורה אבל לי היה כיף מאחורי ההגה. הבאסה היחידה עם car2go היא שצריך תמיד להחזיר את הרכב בדיוק לאותו מקום, שזה נוח בהרבה מקרים אך לא תמיד מסתדר.

תכלס אני מאוד מתלהבת מהרעיון שיש רכב עם חניה שאני לא צריכה לדאוג לו, וגם לא לביטוח או לדלק (יש דלקן), ופשוט להפוך אותו לשלי רק כשאני צריכה. כך לא יהיו לי ייסורי מצפון על הרכב שלי שלא זז כל השבוע ולא אצטרך לחפש עוד חניה לעולם!!! או לפחות בזמן הקרוב. רק עם נושא הזמנים של הנסיעות אני מתקשה. בפעמיים שלקחתי את הרכב של car2go פספסתי קצת את הזמן שבו התחייבתי להחזיר אותו (ששש... אל תספרו להם).

אז עכשיו כשהתחיל החלק השלישי בחיי בתל אביב סוף סוף אגור לבד, אחיה ברחוב הכי מקסים בתל אביב (תנו לי להתלהב) ואולי אצליח להתחמק מחיפוש חניה.
אני רוצה להגיד שכל מה שחסר זה גבר. אבל אני לא אגיד את זה

הו, פיית החנייה, עשי אותי מאושרת